האם רע''ם מאבדת שליטה? קולות בולטים בנגב מציבים אלטרנטיבה אמיצה לראשונה מזה שנים

החברה הבדואית בדרום עוברת בימים אלה טלטלה פנימית חריגה. על רקע השיח הציבורי סביב תוכנית ריפמן להסדרה ופיתוח הנגב, שמטרתה להתמודד עם פשיעה, אלימות, תכנון, חינוך ותעסוקה - נשמעים מבית קולות שהיו עד לא מזמן נדירים: קריאה לשותפות, אחריות והפסקת דפוס ההתנגדות האוטומטית לכל יוזמה ממשלתית.

מי שפתח את השער לדיון המחודש הוא סאלם אבו עסא, אחד המנהיגים המרכזיים בביר הדאג', שבפוסט חריג בחר לשבור את הקו המסורתי של "לא" אוטומטי לתוכניות ממשלתיות. אבו אסא כתב בגלוי כי למרות ביקורתו על חלקים בתוכנית ריפמן, מדובר במודל שמציע סוף-סוף טיפול עומק בבעיות האמיתיות של הבדואים בנגב - ולא עוד "נאומים ריקים של פוליטיקאים שמדברים בשמם של כולם אך משאירים את המצב תקוע עשרות שנים".
דבריו של אבו אסא עוררו מיד סערה פנימית. גורמים המזוהים עם התנועה האיסלאמית ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים מיהרו להפעיל לחץ. אבו עסא פרסם בהמשך פוסט נוסף שבו הדגיש את חשיבותם של רע”מ והתנועה האיסלאמית בחברה הבדואית, אך גם הציב דרישה ברורה: הנהגה חייבת להציע פתרונות - לא רק להתנגד.
הדברים השתלבו עם מגמה נוספת שמתחזקת בשטח: אכזבה רחבה מרע”מ ומהפוליטיקה המגזרית שלא הצליחה, לטענת רבים, להביא שינוי אמיתי. "אנשים מרגישים שהקול הבדואי בכנסת גרם לרעש - אבל התוצאות מעטות", אומר לנו פעיל בכיר בצפון הנגב. "פתאום אנשים מבינים שמפלגה שלא מביאה פיתוח, ביטחון אישי ושינוי אמיתי - לא חייבים לתת לה קולות".
בקרב צעירים ובני דור הביניים ביישובים הבדואיים, נרשמת מגמה מתרחבת של פתיחות למפלגות ציוניות, בעיקר בנושאי פיתוח כלכלי, תעסוקה, תשתיות וחינוך. פעילים פוליטיים שעימנו שוחחו מעריכים כי במערכת הבחירות הארצית הקרובה עלול רע”מ לאבד כוח משמעותי בדרום, לאחר שבבחירות האחרונות סיפקה בין שניים לשלושה מנדטים בזכות היישובים הבדואיים בנגב.

מנהיגים בדואים מהנגב בפוסטי מחאה ושיח ציבורי על תוכנית ריפמן והעתיד של הנגב
לתוך השיח הזה מצטרפת דמות נוספת - אנואר אל-הוואגרה, אחות בכירה בטיפול נמרץ בסורוקה ותושבת חורה, שהצטרפה לפורום השותפים של מכון ריפמן. בפוסט שכתבה, שנחשב לדרמה פוליטית-חברתית בפני עצמו, היא הציבה מראה מול המנהיגות המקומית: "לא כי כולם מושלמים, אלא כי המציאות חזקה יותר מכל מחלוקת". אל-הוואגרה כתבה כי הנגב "מאבד שליטה" - פשיעה יומיומית, קרקעות שנעלמות, חינוך קורס ושירותים שלא מחזיקים מעמד - בעוד שהנהגה מקומית "ממשיכה באותו דיבור ובאותה חוסר השפעה".
לדבריה, שותפות היא לא ויתור - אלא הכרח. "אם לא נשתף פעולה, כולנו נפסיד. המטרה היא להגן על קהילה שלמה - לא לשרת מפלגה ולא להרים פוליטיקאי". אל-הוואגרה הדגישה כי היא מחפשת שותפות בעקרונות ברורים: ביטחון אישי, חינוך, שירותים ותכנון קרקע - על בסיס תוכניות עבודה אמיתיות ולא סיסמאות.
דבריה מציגים קול  חדש ואמיץ מתוך החברה הבדואית - קול שמסרב לקבל את הדיכוטומיה הישנה של "הם נגדנו" ומבקש להוביל מודל חדש של פעולה. במקביל, ראשי רשויות יהודיות בנגב - בהובלת ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ׳- קראו לאמץ קווי יסוד ברוח תוכנית ריפמן.
בשטח מורגש שינוי. לא מהפכה, אבל סדקים ראשונים במונולית שהוביל במשך שנים את השיח הפוליטי והציבורי בנגב. "הצעירים בחברה הבדואית רואים שהמצב נהיה מסוכן מדי", אומר מומחה למדיניות ציבורית בנגב. "פוליטיקה מגזרית טהורה לא מגנה עליהם. הם רואים שבלי מסגרת כוללת  חקיקה, הסדרה, ביטחון, פיתוח הנגב ייצא משליטה. וזה מחלחל".
הוויכוח על ריפמן הפך לשער לדיון רחב הרבה יותר: מי באמת מייצג את הבדואים בנגב? האם ההתנגדות האוטומטית לכל יוזמה ממשלתית עדיין משרתת את הציבור? ומי יוביל את השיח בשנים הקרובות - הפוליטיקאים הוותיקים, או דור חדש שמעז להגיד בגלוי: "צריך לשנות כיוון"?
שני הפוסטים  של אבו אסא ושל אל-הוואגרה  הם אולי רק סנוניות ראשונות, אבל הן מצביעות על מגמה ברורה: החברה הבדואית בנגב לא מוכנה עוד לחזור לאותו מעגל. מפת הכוחות מתחילה להשתנות.