השעון מתקתק: האם נתניהו יספיק לקיים את הבטחת הטבות המס לבאר שבע?

הבטחה פוליטית היא לא תוכנית עבודה, ובבאר שבע מכירים את זה היטב. אחרי שנים של מאבק על הטבות מס, אחרי שאשקלון ונוף הגליל כבר נכנסו למסלול ההטבות, ואחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב כי גם באר שבע תקבל מענה עד סוף הקדנציה, השאלה הפכה פשוטה בהרבה: האם ההבטחה הזו תהפוך לחוק, או תישאר עוד משפט יפה רגע לפני בחירות.

הזמן, נכון לעכשיו, לא משחק לטובת באר שבע. חוק פיזור הכנסת כבר אושר בקריאה ראשונה, והכנסת קבעה כי ההצעה תחזור לוועדת הכנסת לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. לפי הנוסח שאושר, הבחירות לכנסת ה-26 אמורות להיקבע בטווח שבין 8 בספטמבר ל-20 באוקטובר 2026. 

אם הכנסת אכן הולכת לפיזור, חלון החקיקה הולך ונסגר. במערכת הפוליטית מדברים על ניסיון להגיע להסכמות על מועד הפיזור לעוד שבועיים, ואם המהלך יואץ, לבאר שבע יישאר זמן קצר מאוד להפוך הבטחה ממשלתית לחקיקה אמיתית. לא הודעה, לא הצהרה, לא כותרת, אלא חוק שמכניס כסף אמיתי לתלוש של תושבי העיר.

וזו בדיוק הנקודה שמכעיסה רבים בבאר שבע. כאשר המדינה רצתה, היא ידעה לפעול. אשקלון קיבלה הטבת מס של 7% על הכנסה שנתית עד תקרה שנקבעה בחוק, לאחר מאבק ציבורי ופוליטי ארוך. נוף הגליל קיבלה הטבת מס משמעותית עוד יותר, במסגרת חוק ייעודי ליישובים עירוניים מעורבים, עם זיכוי של 12% מההכנסה החייבת עד תקרה שנקבעה בחוק. 

ואז עולה השאלה הפשוטה שכל תושב בבאר שבע רשאי לשאול: האם תושבי אשקלון ונוף הגליל ראויים יותר מתושבי בירת הנגב?

התשובה, כמובן, לא צריכה להיות תחרות בין ערים. אשקלון ראויה לסיוע. נוף הגליל ראויה לסיוע. אבל גם באר שבע ראויה לסיוע, ובמקרה שלה מדובר בעיר שנושאת על גבה את התפקיד המטרופוליני של כל הנגב: סורוקה, אוניברסיטת בן גוריון, פארק ההייטק, בסיסי צה״ל, מוסדות ממשלתיים, מרכזי תעסוקה, תחבורה, תרבות, מסחר ושירותים לכל האזור.

באר שבע היא לא עוד יישוב שמבקש הטבה. היא העיר שאמורה להחזיק את הדרום. אם היא נחלשת, כל המרחב סביבה מרגיש את זה.

הנתונים מחזקים את התחושה הזו. לפי פרופיל הרשויות המקומיות של הלמ״ס לשנת 2023, אוכלוסיית באר שבע עמדה על 218,995 תושבים, אך העיר רשמה ירידה של 0.1% לעומת השנה הקודמת. באותה שנה נרשם בעיר מאזן הגירה כולל שלילי של 536 תושבים, ומאזן הגירה פנימית שלילי של 1,536 תושבים. כלומר, יותר ישראלים עזבו את באר שבע ליישובים אחרים מאשר עברו אליה מיישובים אחרים.

זה לא נתון קטן. זו נורת אזהרה. באר שבע גדלה טבעית, נולדים בה ילדים, מגיעים אליה סטודנטים, עולים ותושבים חדשים, אבל במאבק על משפחות חזקות, זוגות צעירים ומשלמי מסים, היא מתמודדת מול יישובים סמוכים שנהנים מכלים כלכליים טובים יותר. חלקם קטנים ממנה בהרבה, חלקם נשענים עליה ביום יום, אבל דווקא הם מקבלים יתרון בתלוש השכר.

לכן הטבת מס לבאר שבע אינה רק מתנה. היא כלי תחרותי. היא אמירה של המדינה: אנחנו רוצים שאנשים יישארו בבירת הנגב, יקנו בה דירה, יפתחו בה עסקים, יגדלו בה ילדים וישלמו בה מסים. בלי הכלי הזה, המדינה מבקשת מבאר שבע להיות מטרופולין חזק, אבל לא נותנת לה את אותם תנאים שהיא נותנת למי שסביבה.

ברקע נמצאת הצעת החוק שמקדם ח״כ שלום דנינו מהליכוד. הצעת החוק מבקשת להעניק לתושבי באר שבע זיכוי מס של 10% מההכנסה החייבת עד לתקרה של 180 אלף שקל בשנה. באוצר מתנגדים להצעה, ומעריכים את עלותה בכ-600 מיליון שקל בשנה. 

גם כאן צריך לומר את הדברים ביושר. לאוצר יש טענות מקצועיות. הטבות מס הן כלי יקר, והדרג המקצועי טוען לא פעם שהן לא תמיד מביאות אוכלוסייה חדשה, ולעיתים מיטיבות בעיקר עם מי שכבר משלם מס. גורמי המקצוע אף טענו כי ההצעה עלולה ליצור תקדים רחב וכי הטבת מס לעיר גדולה כמו באר שבע יכולה להחליש את האפקטיביות של הטבות שניתנות ליישובים מרוחקים יותר. 

אבל הטיעון הזה לא יכול להיות מופעל רק נגד באר שבע, אחרי שהכנסת כבר ידעה לאשר הטבות לערים אחרות. אי אפשר להסביר לתושבי באר שבע שהטבת מס היא כלי בעייתי, בזמן שבאותה מערכת פוליטית בדיוק נמצאו פתרונות משפטיים ותקציביים לאשקלון ולנוף הגליל.

אם הטבות מס הן כלי לא נכון, צריך להפסיק להשתמש בו לכולם. אם הן כלי לגיטימי לשיקום, חיזוק ומשיכת אוכלוסייה, באר שבע חייבת להיות בפנים.

הבעיה עמוקה יותר מהשאלה אם תושב יקבל עוד כמה מאות שקלים בחודש. מדובר באמון. במשך שנים נאמר לתושבי באר שבע שהנגב חשוב, שבאר שבע היא בירת הסייבר ובירת ההזדמנויות, שבאר שבע היא מנוע צמיחה לאומי, שבאר שבע היא העתיד. אבל ברגע שבו צריך להעביר חוק שמרגיש בכיס של התושב, העיר שוב נדרשת להמתין.

נתניהו יודע היטב שבאר שבע היא עיר חזקה מאוד לליכוד. בבחירות לכנסת ה-25 קיבל הליכוד בבאר שבע 40.30% מהקולות, הרבה מעל כוחו הארצי. דווקא בגלל זה, ההבטחה שלו נבחנת עכשיו אחרת. לא כעוד הבטחת בחירות לעיר מתנדנדת, אלא כמבחן של נאמנות הדדית: האם עיר שנותנת אמון פוליטי ברור מקבלת בחזרה יחס ממשלתי ברור.

מצד שני, הוא יודע שקולם של תושבי באר שבע מובטח לליכוד ואם לא לליכוד, לאחת ממפלגות הגוש של נתניהו. כך זה במערכות הבחירות לפחות בשלושת העשורים האחרונים.  'חוקי הנגב', שהעניקו בעבר הטבות מס ומענקים לתושבי באר שבע וליישובי הנגב, בוטלו וצומצמו החל מקיץ 2003 במסגרת תוכנית הקיצוצים הכלכלית וחוק ההסדרים של משרד האוצר, בתקופת ממשלת אריאל שרון ז''ל ושר האוצר בנימין נתניהו. זה לא הפריע לנתניהו להיות פופולרי ואהוד בבאר שבע.

הממשלה נימקה אז את המהלך בצורך לצמצם את הגירעון ולהתמקד ביישובים קטנים ומרוחקים יותר, כמו דימונה, ירוחם ומצפה רמון, בעוד שבאר שבע הוצאה ממפת ההטבות בטענה שעיר בסדר גודל כזה יכולה להתמודד ללא הסיוע. 

בבאר שבע כבר לא רוצים לשמוע רק שהנושא ״חשוב״, ״בטיפול״ או ״יקודם בהמשך״. התושבים רוצים לראות החלטת ממשלה מסודרת, חקיקה, מקור תקציבי, לוחות זמנים וחתימה בספר החוקים. כל דבר פחות מזה ייראה כמו עוד הבטחה שנשארה על הנייר.

יש כאן גם השפעה ישירה על התחום המוניציפלי. כאשר הממשלה מבטיחה לעיר תקציבים, הטבות, החלטות ופרויקטים, העירייה בונה עליהם תכנון, מסרים, ציפיות ותוכניות עבודה. כשהממשלה לא מקיימת בזמן, הזעם לא נשאר רק בירושלים. הוא יורד לרחוב, לשכונה, לארנונה, לחינוך, לביטחון האישי ולשיח מול העירייה. בסוף, מי שפוגש את התושב הוא השלטון המקומי, גם כשהמפתח נמצא בכלל אצל הממשלה.

ולכן המבחן הנוכחי אינו רק של נתניהו. הוא מבחן של כל שרי הליכוד, כל חברי הכנסת מהדרום, שר האוצר וכל מי שהצהיר שבאר שבע חשובה לו. אם אפשר להעביר חוקי בזק בשבועות האחרונים של כנסת מתפזרת, אפשר גם להעביר חוק שמתקן עוול מתמשך כלפי העיר המרכזית בנגב.

אם לא יעשו זאת עכשיו, יהיה קשה להסביר למה. לא יהיה אפשר להאשים את חוסר המודעות. הנתונים ידועים. ההצעה קיימת. ההבטחה ניתנה. ערים אחרות כבר קיבלו. באר שבע מחכה.

הכדור נמצא עכשיו אצל ראש הממשלה והקואליציה. אם ההבטחה תקודם עד סוף הקדנציה, זו תהיה בשורה אמיתית לעיר ותיקון חשוב במעמדה של בירת הנגב. אם לא, זו עלולה להפוך לאחת ההבטחות הפוליטיות הבולטות ביותר שלא קוימו כלפי באר שבע בשנה שבה כל קול נספר.