'הפציעה שלנו שקופה, אבל הכאב מוחשי': הלומי הקרב דורשים מהמדינה שיקום אחר

מותו של סמל במילואים וויליאם שאקין ז''ל, חייל בודד מארצות הברית שהתנדב לצה'ל ולחם ברצועת עזה, עורר מחדש את הזעקה של הלומי הקרב. עבור אנשי מאהל המחאה הסמוך לכנסת, זהו עוד סימן לצורך הדחוף בשינוי עמוק באופן שבו המדינה מאתרת, מכירה ומשקמת לוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה.
 קובי כהן, הלום קרב שמשפחתו מתגוררת בבאר שבע, חי זה תקופה ארוכה באוהלים ליד הכנסת. בשיחה עם חדשות באר שבע והנגב הוא מתאר מאבק שאינו מסתיים גם כשהכנסת יוצאת לפגרה.

'אני נמצא במאהל של הלומי הקרב', הוא מספר. 'היו מקרי התאבדות נוספים והתקיים דיון דחוף בכנסת. התחושות קשות. הכנסת יכולה לצאת לפגרה, אבל המצוקה שלנו לא יוצאת לפגרה'.
כהן ומאיר קדוש, שותפו למאבק, משמיעים טענות קשות כלפי מערכת הביטחון ורשויות המדינה. לצד הביקורת הם מציגים גם הצעה מעשית: הקמת כפר שיקומי בנגב או בגולן, שבו יחיו הלומי קרב בסביבה שקטה ויובילו פעילות עם נוער בסיכון ואנשים עם צרכים מיוחדים.

וויל עלה לישראל כדי להילחם
וויליאם שאקין, בן 25 מניו יורק, הגיע לישראל לאחר 7 באוקטובר והתגייס במסגרת מסלול מח'ל. הוא שירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני והשתתף בלחימה ברצועת עזה.
במהלך שירותו איבד חברים והתמודד, על פי בני משפחתו וחבריו, עם מצוקה נפשית קשה. לאחר ששב לארצות הברית הוא הלך לעולמו ב-9 באוגוסט 2026.
מותו עורר ביקורת על רציפות הטיפול בחיילים בודדים ובחיילים משוחררים השבים למדינות מוצאם.  שאקין לא הוכר רשמית כנפגע פוסט-טראומה לפני מותו.
משרד הביטחון מסר לאחר האירוע כי לא אותרה בקשת הכרה על שמו וכי האגף מספק סיוע גם למי שנמצאים מחוץ לישראל. משפחתו ביקשה להביאו לקבורה בחלקה צבאית בישראל. צה'ל מסר כי הוא נפטר שלא במהלך שירותו הצבאי וכי עניינו נבחן בהתאם למתווה שנקבע למקרים אלה.
מותו של שאקין אינו רק מקרה פרטי בעיני חברי המאהל. הוא מסמל עבורם את הסיכון שנוצר כאשר לוחם מתמודד עם מצוקה נפשית מבלי שההליך הטיפולי והשיקומי הושלם.

שנתיים מאחורי דלת סגורה
כהן מתאר את הפוסט-טראומה כמעין פציעה שאינה נראית מבחוץ, אך משתלטת על חיי האדם.
'פציעה נפשית היא דבר מוחשי מאוד', הוא אומר. 'אדם יכול להיראות כלפי חוץ כאילו הכול בסדר, אבל בפנים הוא נמצא כל הזמן במאבק. במשך שנתיים הייתי סגור בבית'.
לדבריו, גם בני משפחה עלולים להירתע מהגשת בקשה להכרה בשל הסטיגמה והחשש מפגיעה בעתידו של המתמודד.
'אבא שלי עבד כעובד מדינה בדימונה. הוא אמר לי לא להגיש בקשה, כי הוא חשב שזה ידפוק לי את החיים. זאת התפיסה שהייתה קיימת, והיא עדיין קיימת אצל אנשים רבים'.
אחד הקשיים המרכזיים שעליהם מצביע כהן הוא החשש מפני אובדן זכויות אם נפגע פוסט-טראומה ינסה לחזור לעבודה, להתנדבות או לחיים פעילים.
'אנשים מפחדים לעבוד אפילו כמה שעות או לתרום לחברה', הוא טוען. 'הם חוששים שיראו שהם מתפקדים לרגע ויחליטו שמצבם השתפר ושכבר אינם זקוקים לעזרה. במקום לעודד אותם להשתקם, הפחד משתק אותם'.
כהן טוען גם כי בדיקות מטעם המערכת ומעקב אחר פרסומים ברשתות החברתיות מעמיקים את תחושת החשדנות. מדובר בטענותיו, שלא הוצגו להן במסגרת הכתבה ראיות או תגובה פרטנית של משרד הביטחון.

‘לילה הוא לא באמת לילה’
לדברי כהן, גם לאחר שהקרב מסתיים, הגוף והנפש אינם תמיד מקבלים את ההודעה.
'לילה הוא לא באמת לילה', הוא מספר. 'אנחנו מתעוררים מסיוטים ונמצאים כל הזמן בדריכות. אני נוטל תרופות. יש אנשים שנמצאים במצב קשה עוד יותר, ויש מי שחזרו לשירות מילואים ואז נחשפו שוב לטריגרים שהחזירו אותם לאחור'.
התסמינים אינם זהים אצל כל מתמודד. הם עשויים לכלול דריכות מתמשכת, קשיי שינה, סיוטים, הימנעות, התפרצויות, דיכאון וקושי להשתלב מחדש במשפחה ובעבודה. משום שהפגיעה אינה תמיד נראית לעין, הסביבה עלולה לפרש התנהגות הנובעת ממצוקה כחוסר רצון, תוקפנות או חוסר תפקוד.
מבחינת אנשי המאהל, זהו אחד הכשלים המרכזיים: הפער בין האופן שבו החברה מקבלת פצוע בגופו לבין הדרך שבה היא מתייחסת לפצוע בנפשו.

118 מקרים התאבדות
מאיר קדוש אומר כי בידיהם מידע על 118 הלומי קרב וחיילים שמתו בהתאבדות. קובי כהן אמר אף הוא כי מספר המקרים שחברי המחאה אוספים כבר חצה את רף ה-100.
עם זאת, המספרים האלה לא נמסרים כנתון רשמי כולל של צה'ל או משרד הביטחון. בהיעדר מאגר ממשלתי אחוד ושקוף הכולל את כל הקבוצות, אין אפשרות לקבוע כי כל המקרים עומדים באותה הגדרה או קשורים ישירות לפוסט-טראומה מהשירות.
גם בדיונים ציבוריים שנערכו בנושא הועלו טענות לפערי מידע ולחוסר במעקב רציף אחר חיילים משוחררים ואנשי מילואים לאחר סיום שירותם.
כל מקרה הוא עולם שלם, והקושי לאתר מראש אדם הנמצא בסיכון מחייב רצף טיפולי, נגישות לסיוע ומעקב גם לאחר השחרור.

זעקת הלומי הקרב בכנסת (צילום: ערוץ הכנסת)

טענות קשות כלפי המערכת
קדוש משמיע טענות חריפות ביותר כלפי המדינה. לדבריו, הלומי קרב חווים לעיתים את הליכי ההכרה והטיפול כהתעמרות ולא כתהליך שיקומי.
הוא אף טען כי למערכת יש אינטרס כלכלי לצמצם את מספר המוכרים. אין בידינו מידע המאמת טענה זו, והיא מובאת כדעתו בלבד.
קדוש מותח ביקורת גם על אופן הטיפול באירועים שבהם הלום קרב נכנס למצב של מצוקה קיצונית בביתו. לטענתו, כוחות שמגיעים לזירה אינם תמיד מזהים שמולם נמצא אדם המתמודד עם תגובת קרב.
'מתייחסים אליו כאל עבריין במקום להבין שהוא נמצא בתוך אירוע טראומטי', הוא אומר. 'צריך להכשיר צוותים לזהות הלם קרב ולדעת להרגיע, להכיל ולהזעיק גורם טיפולי מתאים'.
לדבריו, אין להתעלם מסיכון לשוטר, לבני המשפחה או למתמודד עצמו, אך שימוש בכוח ללא הבנת הרקע הנפשי עלול להסלים את האירוע.

‘אנחנו מבקשים שיקום, לא רק קצבה’
כהן מדגיש כי הדרישה המרכזית של אנשי המאהל אינה מסתכמת בהגדלת התגמולים.
'הכסף לא מעניין אותנו כמו השיקום', הוא אומר. 'אנחנו רוצים טיפול אמיתי, יכולת לחזור לחיים ומערכת שלא תביא אנשים לקצה. שיקום, ושלא יהיו עוד מתאבדים'.
לדבריו, שיקום צריך לכלול טיפול נפשי זמין ורציף, ליווי למשפחה, סיוע תעסוקתי שאינו מסכן את הזכויות, פתרונות דיור מותאמים ומענה גם למי שמתגורר מחוץ לישראל.
כהן מזכיר את איציק סעידיאן, נכה צה'ל שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בשנת 2021, וטוען כי המקרה חייב היה להוביל לשינוי יסודי.
'כשאמרו לאיציק סליחה, שאלתי איך הביאו אדם למצב הזה', הוא אומר. 'אסור לחכות לעוד אסון כדי שהמערכת תזוז'.

החזון: כפר שיקומי בנגב
לצד הביקורת מציג מאיר קדוש תוכנית שאותה הוא מכנה 'הכפר המשולש'. לפי החזון, יוקם יישוב שיקומי שישלב שלוש קבוצות: הלומי קרב, בני נוער בסיכון ואנשים עם צרכים מיוחדים, ובהם אנשים על הרצף האוטיסטי ואנשים עם תסמונת דאון.
במסגרת התוכנית ישמשו הלומי הקרב מדריכים ודמויות משמעותיות עבור בני הנוער. הכפר יציע מגורים במרחב שקט, פעילות חקלאית וקהילתית, תעסוקה וסביבה המאפשרת להלומי הקרב להרגיש שוב נחוצים.
'אנחנו לא רוצים שיזרקו אותנו למחלקות פסיכיאטריות ויחשבו שבזה נגמר הטיפול', אומר קדוש. 'אנחנו רוצים קרקע וחיים עם משמעות. הלומי הקרב יכולים להדריך נוער, לשמור עליו מפשע ומסמים ולתת לו מסגרת'.
לדבריו, בדומה להתאמת דירה לאדם עם נכות גופנית, יש להתאים את סביבת המגורים גם לאדם המתמודד עם פוסט-טראומה.
'אדם הלום קרב שחי בבניין צפוף עלול להגיב לכל טריקת דלת, צעקה או רעש פתאומי. הוא צריך מרחב ושקט. אני רוצה לגור על דונם בנגב או בגולן, לחיות בכבוד ולא להתבייש בכך שאני הלום קרב'.
התוכנית טרם הוצגה כפרויקט ממשלתי מאושר, ולא נמסרו לגביה מיקום, תקציב או לוחות זמנים. בשלב זה מדובר ביוזמה שמבקשים אנשי המאהל לקדם מול הממשלה והרשויות.
 

לא ימין ולא שמאל
קדוש אומר כי המאבק אינו מפלגתי. הוא מותח ביקורת על נבחרי ציבור מימין ומשמאל, אך מציין כמה חברי כנסת שלדבריו הקשיבו לאנשי המאהל, ובהם מיכל וולדיגר, פנינה תמנו שטה וטלי גוטליב, וכן יו'ר הכנסת אמיר אוחנה.
'בצבא לא הייתה פוליטיקה', הוא אומר. 'שירתנו יחד, יהודים, ערבים, דרוזים, אתיופים ורוסים. כשנלחמנו לא שאלנו למי כל אחד מצביע. גם הטיפול בנו צריך להיות מעל לפוליטיקה'.
כהן וקדוש מבקשים שהדיונים בכנסת לא יסתיימו בהצהרות או בהבעת הזדהות. הם דורשים מנגנון שיבחן את הליכי ההכרה, יקצר את זמני ההמתנה, יבטיח רצף טיפולי ויאפשר שיקום תעסוקתי וקהילתי ללא פחד.
עבור כהן, שממשיך לחיות במאהל סמוך לכנסת בעוד הוריו בבאר שבע, המאבק הוא על הזכות לחזור לחיים.
'אנשים רואים אוהל ומחאה', הוא אומר, 'אבל מאחורי כל אוהל יש אדם שהיה מוכן לתת הכול למדינה. עכשיו הוא מבקש שהמדינה לא תוותר עליו'.

סיוע בעת מצוקה
אם אתם או אדם קרוב מתמודדים עם מצוקה נפשית או מחשבות אובדניות, אל תישארו לבד. אפשר לפנות לער'ן בטלפון 1201, למוקד התמיכה של נט'ל בטלפון 1-800-363-363, למוקד משרד הרווחה 118, למוקד אגף השיקום של משרד הביטחון או לחדר המיון הקרוב. במקרה של סכנה מיידית יש לחייג 100 או 101.