דימונה על סף פיצוץ: ''לא מפנים את בז''ן, דוחפים אותו אלינו''

ההודעה שנשמעה השבוע כאילו היא ״בשורת פיתוח״ לדימונה, מתחילה להיראות אצל לא מעט תושבים כמו אזעקת אמת. ראש העיר בני ביטון הציג לוח זמנים קצר יחסית לחתימה כבר בחודש מרץ על הסכם להקדמת העתקת בז"ן לאזור מישור רותם הסמוך לדימונה. אבל ככל שנחשפים הפרטים והמסמכים שמוצגים בעיר, הוויכוח כבר לא עוסק רק במקומות עבודה או בארנונה, אלא בשאלה אחת חדה: האם המדינה עומדת לסגור מפעל מזהם, או פשוט להזיז אותו דרומה, קרוב מדי, מהר מדי, ובלי תשובות מספקות על המחיר הבריאותי והביטחוני.

ברקע עומדת החלטת ממשלה הקובעת כי המפעלים המזהמים במפרץ חיפה אמורים להתפנות עד סוף 2029. בדימונה מציגים את ההצהרה של ביטון כקיצור דרך משמעותי, כזה שיכול לייצר תעסוקה ולחזק את האזור התעשייתי במישור רותם. אלא שמיד עם הפרסומים החלו לעלות סימני שאלה. מצד אחד, נשמעת טענה ברורה מהצד החיפאי שלפיה ההחלטה המקורית מדברת על סגירה, לא על העברה. מצד שני, עצם העובדה שהמעבר מוצג כאפשרות ריאלית, מציפה מחדש את המתח הישן בין אינטרס סביבתי לאינטרס אנרגטי, ובמיוחד את הסוגיה של שימור יכולת זיקוק מקומית בישראל בשעת חירום.
כאן נכנס הסיפור העמוק יותר. לפי מסמך שהכין חבר המועצה אבי בן זיקרי יו״ר האופוזיציה בדימונה תחת הכותרת ״מרכז מעבר בזן לדימונה״, לא מדובר רק במתקני זיקוק שיעברו לאזור מרוחק, אלא במערך תעשייתי רחב בהרבה. במסמך נטען כי המעבר אמור לכלול מתקני זיקוק מלאים, חוות מיכלים חדשה לאחסון כמויות גדולות של נפט ותזקיקים, תחנת כוח פרטית וחיבור לצנרת קצא"א. בנוסף, מצוין בו כי ייתכן שייכללו גם מפעלי פלסטיק וכימיקלים של קבוצת בז"ן, בטענה שהפעילות הזו מעניקה יתרון כלכלי משמעותי לחברה ולכן לא בטוח שתוותר עליה. בהגדרה הזאת, מתנגדי המהלך מזהירים שמישור רותם עלול להפוך למתחם פטרוכימי בהיקף חריג, כזה שיקבע מציאות חדשה סביב דימונה לשנים קדימה.

הטענה שמלווה את ההתנגדות בדימונה נוגעת בעיקר לבריאות. במסמך נטען כי מחקרים רפואיים הראו עודף תחלואה במפרץ חיפה, ומובאת בו גם התייחסות שנמסרה בדיון בוועדת הפנים של הכנסת, שלפיה עצם המגורים סמוך למפרץ חיפה מוביל לעודף תחלואה, כולל הגדלת סיכון לתחלואת סרטן בשיעור של כ-14 אחוז. זאת נקודת המפנה עבור מתנגדי המעבר. מבחינתם, אם המדינה עצמה מכירה בכך שמתחם תעשייה פטרוכימי יושב על סיכון בריאותי כבד, אי אפשר לייצר ״פתרון״ על ידי העתקה לאזור אחר, ובוודאי לא ליישב את זה עם שיח על פיתוח ותקווה.

גם סוגיית המרחקים מקבלת כאן משקל גדול. במסמך מצוין כי שכונת השחר נמצאת במרחק של 11 עד 12 קילומטר בקו אווירי מהאתר, ומודגש שמדובר בטווח שבו מזהמים נדיפים יכולים להגיע עם הרוחות. עוד נטען כי השכונות החדשות ״דוד לוי״ עלולות להיות הקרובות ביותר לקו המזרחי ולכן להימצא בקו החזית מול פליטות. ההיגיון שמוצג במסמך פשוט: לא מספיק להגיד ״זה באזור תעשייה״. השאלה היא איך מתנהג זיהום בפועל, באיזה כיוון נושבות הרוחות, ומה קורה בלילות ובחורף.
כאן מופיעה טענה סביבתית מטרידה במיוחד, שמבדילה בין דיון תיאורטי לבין תנאים שקיימים בנגב: ״אינוורסיה״. במסמך נטען כי בנגב יש תופעה של היפוך טמפרטורות שבה הזיהום נכלא סמוך לקרקע ולא מתפזר, דבר שעלול לגרום לריכוזי זיהום גבוהים בדימונה דווקא בלילות ובימי חורף. במילים אחרות, אפילו אם מישהו ינסה להרגיע עם משפטים על ״פיזור״ ו״מרחק״, המסמך טוען שהסביבה הפיזיקלית באזור יכולה לעבוד הפוך, ולהפוך את החשיפה לבעיה מתמשכת.

עוד טענה שמקפיצה את הסיפור מדרמה מקומית לשאלת מדיניות היא החשש מהליך מקוצר. במסמך נטען שהממשלה מקדמת את ההעברה בפטור מתכנון, באופן שעלול  לדלג על תסקיר סביבתי שתפקידו לבדוק השפעה על בריאות תושבי דימונה. נטען שם כי במקרה אחר בדרום, העתקת פעילות כרייה זכתה למספר תסקירים, ולכן לא מתקבל על הדעת שמהלך בעוצמה ובסיכון לכאורה גבוהים יותר יתקדם בלי בדיקה מלאה ושקופה. באותה נשימה נטען גם כי בדימונה אין תחנת ניטור סביבתי בגלל החלטה ביטחונית הנוגעת לקרבה לכור, מה שמייצר שאלה קשה: אם אין ניטור, איך בכלל מוודאים עמידה בתקנים, ואיך תושב יודע בזמן אמת מה הוא נושם.

ברחוב הדימונאי הוויכוח כבר קיבל גם ניסוח פוליטי ברור. חבר המועצה ויו"ר האופוזיציה אבי בן זיקרי פרסם פוסט שבו קרא למאבק כדי למנוע את העברת ״המפעלים המסרטנים״ מחיפה לדימונה, והציג את המהלך כעניין של חיים, בדגש על ילדים. לטענתו, הקרבה למוקדים ביטחוניים ותעשייתיים קיימים באזור, יחד עם תוספת אפשרית של תעשייה פטרוכימית כבדה, יוצרת תסריט שלא ניתן לקבל. הוא מצביע גם על כך שכבר קיימים רכיבים תעשייתיים באזור, כולל מפעל האמוניה שהוזכר על ידי ביטון עצמו, ולכן השאלה מבחינתו אינה ״האם הנגב מסוגל לקלוט עוד תעשייה״, אלא ״איפה עובר הקו האדום.״
אפילו הטיעון הכלכלי, שמוצג בדרך כלל כקלף החזק של מהלכי העתקה, מקבל כאן פרשנות אחרת. במסמך נטען כי מדובר בארנונה של כ-120 מיליון שקלים בשנה, אבל 

מישור רותם שייך למועצה האזורית תמר ולא לדימונה. כלומר, לפי הטענה, גם אם יהיה בעתיד מנגנון חלוקה, התרחיש הבסיסי הוא שתמר מקבלת את ההכנסה, ודימונה מקבלת את ההשלכות. גם בסוגיית התעסוקה מוזכרת אזהרה: יש טענה לקליטה של 1,000 עד 1,500 עובדים, אך נטען שהחברה צפויה לבצע תהליך התייעלות שיצמצם כוח אדם, ושחלק מהעובדים המקצועיים יגיעו מהצפון, כך שלא בהכרח מדובר בהזרמה נקייה של משרות לתושבי דימונה.
בנקודה הזו קשה להתעלם מהפער בין סיפור ההצלחה שמצטייר בהצהרות לבין השאלות שעולות מהחומר שהגיע לשולחן המערכת. אם המהלך מתקדם באמת לקראת חתימה כבר במרץ, כפי שנאמר, אז דימונה נמצאת רגע לפני הכרעה שתשפיע על העיר עשרות שנים קדימה. לא אם תהיה עוד תעסוקה, אלא איזה סוג חיים יתקיים ליד מוקד תעשייה חדש, כמה שקוף יהיה הפיקוח, ומה בדיוק המדינה מתכוונת להעביר דרומה בשם ״פתרון לאומי.״

הסיפור הכלכלי שמתחת לפני השטח משמעותי לא פחות. אחת הסיבות שמאפשרות לדבר על פינוי היא ערך הקרקע במפרץ חיפה. לפי הערכות שונות, השטח שעליו בזן יושבים שווה בין מאות מיליונים למיליארדי שקלים, במיוחד אם הייעוד ישתנה מתעשייה למגורים. אבל הרווח הפוטנציאלי הזה מייצר גם בעיה: היטלי השבחה שיכולים להיות חריפים. לפי הניתוח שהוצג, משרד האנרגיה יכול להתערב מול רשויות התכנון כדי להקל יחסית על בזן, כך שהחברה תוכל להשתמש בכסף שיווצר מהקרקע כדי לממן את עלויות המעבר.
אלא שגם אם הכסף יימצא, המכשול התכנוני לא קטן. רשויות התכנון יידרשו לאשר הקמה של מפעל גדול ומזהם במיקום חדש, מה שיכול לקחת זמן קצר או ארוך. כאן, לפי אותו מתווה, לחץ ממשלתי יכול להאיץ את התהליכים לטובת בזן. המשמעות מבחינת תושבי דימונה ברורה: ככל שהמהלך יקבל ״מסלול ירוק״ כדי לעמוד ביעד 2029 ולשרת את המשק, כך החשש מאובדן יכולת לעצור, לעכב או לשנות אותו בשלב מוקדם גדל.

יש גם סוגיית תשתית קריטית נוספת, שממחישה עד כמה מדובר בפרויקט לאומי ולא במהלך מקומי. צינור הנפט של קצא״א מוביל נפט מנמל הנפט באשקלון לבתי הזיקוק באשדוד ובחיפה, וחוצה את הנגב, אך אינו מגיע למישור רותם בצד המזרחי. המשמעות היא שבתרחיש של מעבר לנגב תידרש מתיחה של צינור נוסף מהתוואי המרכזי מזרחה. לפי המתווה, בזן הם אלו שיצטרכו לשלם על כך, אך משרד האנרגיה יכול ללחוץ להציב את מתיחת הצינור בראש סדר העדיפויות של תוכניות הפיתוח של קצא״א. כך ייווצר מסלול שבו הנפט מגיע דרך אשקלון, מזוקק בנגב, ומשם מוצרי הדלק נשלחים ללקוחות ברחבי הארץ.
הסיפור הזה עוד לא הגיע לשורה סופית, אבל הוא כבר מציב אתגר אחד למקבלי ההחלטות: אי אפשר לנהל מהלך כזה כאילו מדובר רק בפיתוח. בדימונה דורשים תשובה ברורה, האם זו סגירה של תעשייה מזהמת או העתקה שלה, ומה בדיוק יובטח לתושבים לפני שמישהו יחתום על מסמך שכולו ״הבטחות״ ובלי בלמים.

תגובת עיריית דימונה: ‘’קל מאוד להתנגד. קשה הרבה יותר להביא פתרונות תעסוקה אמיתיים''
ראש עיריית דימונה, בני ביטון, מסר בתגובה כי הוא רואה במהלך הזדמנות כלכלית אסטרטגית לעיר ולנגב המזרחי. “מדובר באחת הבשורות הכלכליות הגדולות ביותר שידעה דימונה בעשורים האחרונים. אנחנו מדברים על בין 1,100 ל־1,500 מקומות עבודה חדשים בנגב המזרחי, מאות מהם מיועדים לתושבי דימונה ובשכר הגבוה מהממוצע במשק. זו לא סיסמה, זו פרנסה אמיתית למשפחות”. ביטון הדגיש כי לשיטתו אין מדובר במפעל ישן שמועתק כפי שהוא, אלא בהקמת תשתיות מודרניות בסטנדרטים סביבתיים מחמירים: “הנגב המזרחי לא יהיה החצר האחורית של אף אחד. כל פעילות תעמוד בתקנים סביבתיים מחמירים ובפיקוח מלא של המדינה. זו הזדמנות לשלב בין תיקון סביבתי בצפון לבין פיתוח אחראי ומבוקר בדרום”. לדבריו, “קל מאוד להתנגד. קשה הרבה יותר להביא פתרונות תעסוקה אמיתיים. כשמדברים על מאות משרות איכותיות בדימונה וכמעט 1,500 בכלל הנגב המזרחי, אי אפשר להתעלם מהמשמעות הכלכלית והחברתית. הצעירים שלנו צריכים עתיד כאן, לא הבטחות”. ביטון הוסיף כי המפעל צפוי לקום במרחק של כ־10 קילומטרים מדימונה, וכי המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון בראשות רפי אלמליח נתנו למהלך את ברכתם. “זהו מהלך אסטרטגי שמחבר בין אחריות לאומית, צדק סביבתי וחיזוק הפריפריה. מי שאכפת לו באמת מדימונה צריך לתמוך במהלך הזה, לא לבלום אותו”, סיכם.