מגמה מסוכנת: באר שבע - בין הערים שמהן יורדים הכי הרבה ישראלים

דוח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), שהוכן לקראת דיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חושף תמונה קשה בנוגע להיקף הירידה מהארץ בשנים האחרונות. לפי הנתונים, בין השנים 2020 ל-2024 עזבו את ישראל יותר מ-145 אלף תושבים לטווח ארוך – מספר הגבוה משמעותית ממספר הישראלים ששבו ארצה.
שנתיים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ניכרת עלייה חדה ביציאת ישראלים לחו"ל. בשנת 2023 לבדה ירדו 82,800 ישראלים – עלייה של 39% לעומת השנה הקודמת. בשנת 2024, עד חודש אוגוסט, נגרעו עוד כ-50 אלף תושבים. במקביל, נרשמה ירידה עקבית במספר השבים: רק 24,200 חזרו לישראל ב-2023, ו-12,100 בלבד עד אוגוסט השנה.

יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ח"כ גלעד קריב (העבודה), התייחס לנתונים החריפים ואמר: ''זו כבר לא מגמה של ירידה מן הארץ – זה צונאמי. ישראלים רבים בוחרים לבנות עתיד מחוץ למדינת ישראל, ופחות ופחות מהם בוחרים לחזור. התופעה הזו מסכנת את חוסנה של החברה הישראלית ויש לראות בה איום אסטרטגי של ממש.''

קריב הוסיף: ''זו אינה גזרת גורל, אלא תוצאה של מהלכי הממשלה שפוררו את החברה הישראלית לפני המלחמה, וההזנחה של העורף האזרחי בשנתיים האחרונות. ניתן לצמצם את התופעה הזו, אך לממשלה הנוכחית יש סדרי עדיפויות אחרים לגמרי, שמעמיקים את המשבר.''
 

באר שבע בולטת בנתוני הירידה – וממשיכה לאבד תושבים
לפי פילוח הנתונים, באר שבע מדורגת במקום גבוה יחסית מבין הערים שממנה עזבו תושבים לחו"ל בשנת 2024 – עם שיעור של 2.1% מכלל היורדים. אף שמספר זה נמוך יחסית לערים הגדולות במרכז, הוא מדאיג במיוחד על רקע העובדה שבאר שבע סובלת ממילא מהגירה שלילית פנימית.
בזמן שערים אחרות בנגב – בהן אופקים, נתיבות ודימונה – נהנות מצמיחה דמוגרפית, מהשקעות ומאוכלוסייה צעירה שמגיעה בעקבות פרויקטים חדשים, באר שבע מאבדת תושבים, בעיקר צעירים ובני מעמד הביניים.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא היעדר הטבות המס. בעוד שבאופקים נהנים התושבים מהנחות מס משמעותיות שמושכות משפחות חדשות, בבאר שבע – העיר המרכזית של הדרום – ההקלות במסגרת חוקי הנגב נשללו לפני שנים רבות, ומאז היא מתקשה להתחרות בערים סמוכות, שהפכו אטרקטיביות.
מה שקצת מציל את הנדל''ן המקומי, בעיקר את שוק ההשכרה של המשקיעים, הוא מעבר לבאר שבע של חלק מהמשפחות שבתיהן נהרסו ביישובי הפזורה. עד שענייניהן יוסדרו, הן מוצאות פתרון זמני בבאר שבע, מאחר וביישוביהן את דירות להשכרה. 

זו כבר לא מגמה של ירידה מן הארץ – זה צונאמי. ישראלים רבים בוחרים לבנות עתיד מחוץ למדינת ישראל, ופחות ופחות מהם בוחרים לחזור. התופעה הזו מסכנת את חוסנה של החברה הישראלית ויש לראות בה איום אסטרטגי של ממש

מגמה לאומית – ותסמין של משבר עומק
בדוח הכנסת נכתב כי ישראל נמצאת כיום במצב של מאזן הגירה שלילי מתמשך, כאשר שיעור העוזבים עולה באופן חד, והחוזרים – הולכים ומתמעטים.
בפילוח לפי ערים, תל אביב-יפו מובילה את טבלת העוזבים (14%), אחריה חיפה (7.7%), נתניה (6.9%) וירושלים (6.3%). באר שבע ניצבת אמנם מתחת לערים אלו אך בולטת ביחס לערי הדרום – ומצטרפת בכך למגמה כללית של עזיבה גם מהפריפריה.
בממ"מ התריעו כי היעדר תוכנית לאומית מעודכנת להתמודדות עם הירידה מהארץ עלול להחריף את התופעה. בין ההמלצות שעלו: גיבוש תמריצים לחזרת ישראלים מחו"ל, תוכניות לשימור צעירים בפריפריה, והחזרת הנחות המס לאזורי עדיפות לאומית כמו באר שבע.

‘’אחרי הצבא חיפשתי עבודה בבאר-שבע - ונשברתי''
מאיר, כיום בן 52, מתגורר בניו-יורק מאז 1998. ‘’שירתתי בחיל האוויר. כשיצאתי לאזרחות, חשבתי שעם הניסיון שלי בתחום האופטיקה, לא תהיה לי בעיה למצוא עבודה בבאר שבע. עבודה לא הייתה בתחום שלי ועבדתי קצת בפאבים, בתחנת דלק, חשבתי שאולי תתפנה משרה באיזה שהוא מקום. אחרי שנה גיליתי שהכל אותו דבר - אני גר אצל ההורים, אין עבודה, אין הרבה לעשות בעיר. בהחלטה של רגע החלטתי להצטרף לחברים שכבר גרו בניו-יורק. עבדנו בהובלות. לאט לאט חסכתי. הסדרתי את המעמד שלי. לפני 15 שנה התחתנתי והקמתי משפחה. ככשמעו כאן במה עסקתי ואיזה ניסיון יש לי, לקחו אותי בשתי ידיים''.
‘’שלא תחשוב: לא קל כאן. יש דברים בסיסיים כמו ביטוח רפואי, שפה מאוד יקרים. כשר הדירה יקר בניו-יורק. מצד שני, יש הזדמנויות להתקדם.  יש לי משפחה בארץ, הייתי כמה פעמים בביקור. אבל בניתי את החיים פה. אין לי לאן לחזור''.
 

היורדים החדשים: משכילים, צעירים, מחוברים לעולם
מחקרים מצביעים בעקביות על כך שהיורדים מישראל כיום שונים מהדימוי ההיסטורי של "היורד" – אדם המתייאש מהמצב במדינה ועוזב לצמיתות. לפי פרופ' דן בן-דוד (2019), הסבירות להגירה מישראל עולה ככל שרמת ההשכלה של האדם גבוהה יותר. למעשה, כרבע מאנשי הסגל האקדמי הישראלים מועסקים כיום באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית – נתון חריג בהיקפו ביחס למדינות מערביות אחרות. גם נתוני הלמ"ס לשנת 2023 מחזקים מגמה זו: אוכלוסיית היוצאים התאפיינה ברמת השכלה גבוהה מהממוצע, והגיל החציוני של המהגרים נע בין 30 ל-33 שנים – גילי שיא הקריירה וההקמה המשפחתית.

הנתונים הדמוגרפיים במדינות היעד ממחישים את עומק התופעה. בארצות הברית, לדוגמה, במפקד האוכלוסין של 2020 דווחו כ-190 אלף איש ממוצא ישראלי, לעומת כ-107 אלף בלבד בשנת 2000 – גידול של כמעט פי שניים בעשרים שנה. בקנדה דווחו בשנת 2021 כ-35 אלף ישראלים, רובן באזור אונטריו. באירופה, ההגירה מתמקדת בעיקר בגרמניה ובבריטניה: לפי מחקר של פרופ' עוזי רבהון ופרופ' דני קרנץ (2015), כ-20 אלף ישראלים חיים כיום בגרמניה, מתוכם כ-60% בברלין; בבריטניה חיים כ-25 אלף ישראלים – רובם יהודים, אך גם מיעוטים נוצרים וחרדים.

גורמי העומק: כלכלה, ביטחון וגלובליזציה
במחקרם של עומר מואב ויואב גולד (2007) נטען כי ההגירה הישראלית למדינות המערב נובעת במידה רבה ממבנה גאופוליטי ייחודי: ישראל, מדינה קטנה המוקפת במדינות מתפתחות, אינה מאפשרת ניידות תעסוקתית טבעית או הרחבת פעילות מקצועית בסביבה האזורית. כתוצאה מכך, ישראלים משכילים רבים מוצאים את עצמם מחפשים מימוש עצמי וכלכלי במדינות מערביות שבהן קיימת סביבה כלכלית פתוחה ותחרותית.

לצד זאת, מתקיים גם שינוי בין-דורי עמוק. הדור הצעיר בישראל מאמץ תפיסות אינדיבידואליות וגלובליות יותר – נכונות לניידות גבוהה, שאיפה לאיזון בין קריירה לחיים פרטיים, והעדפה לשיפור איכות החיים גם במחיר של עזיבת הארץ. להבדיל מהיורדים של העשורים הקודמים, הצעירים כיום רואים את המעבר לחו"ל לא כנטישה אלא כהזדמנות במסגרת עולם גלובלי פתוח, תוך שמירה על קשרים חברתיים ומשפחתיים באמצעות טכנולוגיה ורשתות תקשורת.
 

גם משפחות מחפשות יציבות – והמדינה מתקשה לספקה
מדינות רבות מציעות כיום תנאים טובים בהרבה למשפחות צעירות לעומת ישראל. לפי המדד למדיניות משפחה של קרן ברל כצנלסון, ישראל מדורגת נמוך בתחום זה – בעיקר בכל הנוגע לשעות עבודה, חופשות הורות, וחלוקת נטל הטיפול בילדים. לכך מצטרפת הפגיעה המתמשכת בשירותים האזרחיים – מערכת בריאות עמוסה, תחבורה ציבורית בעייתית ועלויות מחיה גבוהות – שדוחפים אזרחים צעירים ומשכילים לחפש אופק אחר.
בפורום ארלוזורוב התריעו כי בעשורים האחרונים נשחקו השירותים הציבוריים בישראל, בין היתר בעקבות תהליכי הפרטה וצמצום תקציבים. ההוצאה הציבורית האזרחית של ישראל נמוכה משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD, מה שמקשה על המדינה לספק שירותים בסיסיים באיכות מספקת – בפרט בשגרה וביתר שאת בעתות משבר ביטחוני.

הגירה כאורח חיים גלובלי
למרות הקשיים, רבים מהמהגרים אינם רואים בעצמם "יורדים" במובן השלילי. הם שומרים על קשר הדוק עם ישראל, מבקרים תדיר, ומשתתפים בשיח הציבורי מרחוק. לפי חישובו של פרופ' ינון כהן, כ-55% מהיוצאים מישראל בין השנים 1948–2011 היו עולים לשעבר שהיגרו למדינה שלישית, בדרך כלל במערב, וחלקם אף חזרו בהמשך לארץ מוצאם.
המהגרים הישראליים של המאה ה-21 רואים את עצמם כחלק מתופעה רחבה של גלובליזציה תעסוקתית, שמאפשרת חיים רב-מקומיים, זהות משולבת, ויכולת לנוע בקלות בין מדינות. כך, הירידה מהארץ כבר אינה נתפסת כהפניית עורף – אלא כתהליך טבעי של חיפוש אחר הזדמנות, ביטחון ואיכות חיים טובה יותר.