לא כל חבר דוחף קדימה - אדם גדול יודע לשאת אותך כשאין לך כבר כוח

חברים נותנים לך דחיפה קדימה, אך אדם גדול יודע לשאת אותך כשאין לך כבר כוח לצעוד
יש אנשים שמופיעים בחיינו בדיוק ברגע הנכון, נותנים מילה טובה, עצה חכמה, דחיפה קטנה קדימה, וזה מספיק לנו כדי להמשיך. אבל יש רגעים אחרים. רגעים שבהם גם המילים הנכונות אינן מצליחות לגעת. הגוף עייף, הנפש כבדה, והדרך ארוכה מדי. ברגעים כאלה לא צריך דחיפה. צריך מישהו שיישא.
שלמה המלך מנסח הבחנה עדינה ועמוקה (משלי) " בְּכָל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד " רע, אוהב תמיד. אך אח? הוא נולד דווקא בצרה. ובקהלת "כִּ י אִם־יִפּוֹלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ ." לא יעודד. לא ינאם. יקים, ירים ממש.

הרמב"ם מדגיש זאת בהלכות אבלות "מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים… ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להן שיעור ." חסד שבגוף, לא בדיבור, אלא בנוכחות. לא בעצה, אלא בנשיאה.  
ברומן "הדבר" הסופר אלבר קאמי, מתאר עיר המוכה במגפה. אנשים נופלים, נשברים, מאבדים תקווה, לא רק בגוף, אלא גם בנפש. גיבור הספר, רופא, אינו נואם. אינו מבטיח עתיד טוב יותר. הוא פשוט נשאר. כשהוא נשאל מדוע הוא ממשיך לטפל גם כשאין סיכוי אמיתי לניצחון, הוא עונה: " הדרך היחידה להילחם במגפה היא בהגינות אנושית " ובהמשך הוא מוסיף " אני יודע שהאדם מסוגל למעשים גדולים. אבל אם הוא אינו מסוגל לרגשות גדולים ,הרי שזה משאיר אותי אדיש " הרופא אינו דוחף אנשים להחזיק מעמד. הוא נושא אותם, יום אחרי יום, בעבודה שקטה, מתישה, נטולת תהילה.

כיצד נשתפר: להפוך לאנשים שנושאים.
לזהות מתי אדם לא צריך מילים, אלא נוכחות .
להסכים לעצור את הקצב שלנו למען מי שנשב ר.
לא למהר "לתקן" ,אלא להיות שם.
להבין שעוצמה אינה בהובלה אלא בנשיאה.
לזכור, גם החזקים ביותר יזדקקו יום אחד לכתף .

לסיום , יש אנשים שילכו איתך כל הדרך, כל עוד אתה הולך.יש חברים שידחפו אותך קדימה, כל עוד אתה מסוגל לזוז. אבל אדם גדול באמת יישאר גם כשאתה קורס. הוא לא ישאל שאלות מיותרות. לא יציע פתרונות מהירים. לא ידרוש שתתחזק בשבילו. הוא יתכופף. ירים. ויישא אותך ,בשקט. לא כדי להיות גיבור. לא כדי שיזכרו לו. אלא משום שהוא מבין אמת אחת פשוטה וכואבת: יום אחד, כולנו ניפול. וברגע הזה, העולם לא יעמוד על הנאומים היפים, לא על העצות החכמות, ולא על הכוונות הטובות. הוא יעמוד על כתפיהם של מי שמוכנים לשאת אדם אחר, כשהוא עצמו כבר לא יכול לשאת את עצמו. ואם נזכה להיות כאלה, אפילו פעם אחת בחייו של אדם אחר, לא נצטרך לדעת זאת.  החותם כבר יישאר.

חברותי וחבריי תודה על כך שאתם קוראים המאמרים ומעירים ומאירים 
משה דנוך, עבדכם הנאמן.