המחוזי באר שבע דחה תביעת בעלות על קרקע: התבססה על שורה בכתב יד

בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תביעה של תושבי רהט שביקשו להצהיר על בעלותם בקרקע בשטח של כ-90 דונם בעיר, תביעה שהתבססה על כיתוב בכתב יד שנרשם על גבי תשריט עוד בשנת 1978. בנוסף, חויבו התובעים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף ש"ח.
מהתביעה שהוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל עלה כי לטענת התובעים, במהלך שנות השבעים, עם הקמת העיר רהט, הופקעה קרקע שהייתה בבעלות משפחתם, ובתמורה ניתנה להם קרקע חלופית. את טענתם ביססו על הערה בכתב יד שנרשמה על גבי תשריט תכנוני משנת 1978.

הקרקע החליפית נרשמה בשנת 2017 בבעלות רשות הפיתוח, ולאחר מכן נדרשו התובעים לפנות את השטח. לטענתם, הדרישה לפינוי אינה חוקית, שכן מדובר בקרקע שניתנה להם כבעלות. מנגד, נמסר להם כי מעמדם בשטח הוא של ברי רשות בלבד, וכי אם ברצונם להמשיך להשתמש בקרקע עליהם להסדיר זאת בהסכם מול רשות מקרקעי ישראל.
רשות מקרקעי ישראל, שיוצגה על ידי פרקליטות מחוז דרום (אזרחי), טענה כי הקרקע המקורית הופקעה כדין בהתאם לפקודת הקרקעות, וכי הזכאות האפשרית של התובעים היא לפיצוי כספי בלבד ולא לקרקע חלופית בבעלות. עוד נטען כי הקרקע שניתנה להם שימשה כחליף זמני לעיבוד חקלאי, ולא הועברה להם כבעלות. בנוסף העלתה המדינה טענת התיישנות, שכן במשך עשרות שנים לא פנו התובעים להסדרת זכויות או לקבלת פיצוי.
השופט יעקב דנינו דחה את התביעה וקבע כי אין לראות בהערה שנכתבה על התשריט כהתחייבות המקנה זכויות קנייניות בקרקע. בפסק הדין צוין כי אין זה סביר שרשות מקרקעי ישראל הייתה מעניקה זכויות בעלות באמצעות הערה בלתי פורמלית, וכי קיימות תמיהות רבות באשר למסמך ולכך שבמשך למעלה מ־40 שנה לא נעשו כל פעולות להסדרת הזכויות, אם אכן ניתנה הבטחה בעלת משמעות קניינית.
עוד קבע בית המשפט כי ככל שהתובעים מבקשים פיצוי או תמורה בגין הקרקע שהופקעה, עליהם להוכיח תחילה את בעלות המשפחה בקרקע המקורית, דבר שניתן לעשות רק במסגרת הליך הסדר מקרקעין.
נוכח כלל הממצאים והתנהלות התובעים לאורך השנים, דחה בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.