הנתונים שמסבירים למה באר שבע מאבדת צעירים - והמחיר שעוד נשלם

באר שבע אוהבת להציג את עצמה כעיר אוניברסיטאית, עיר טכנולוגית, מטרופולין דרומי. אבל כשמפשיטים את הסיסמאות ונשארים עם הנתונים, מתקבלת תמונה שקשה להתעלם ממנה: במקצועות הליבה של מערכת החינוך, באר שבע נמצאת ברוב המדדים מתחת לממוצע הארצי. הפערים אינם דרמטיים במספרים מוחלטים, אבל הם עקביים. וכשפער כזה חוזר שנה אחר שנה, הוא הופך ממדד חינוכי לבעיה אסטרטגית עירונית - בדיוק מהסוג שמייצר “תקרת זכוכית” לדור שלם.

מדובר בנתונים הנחשפים היום, שישי, במחקר של ynet, התנועה לחופש המידע ומדלן. לפי מדיניות עיבוד הנתונים של משרד החינוך, לא נכללו בחישוב בתי ספר שבהם נבחנו פחות מ-11 תלמידים בבחינה מסוימת. ממוצע היישוב חושב בשקלול מספר הנבחנים בכל בית ספר: ממוצע בית ספר הוכפל במספר הנבחנים בו, הסכומים אוגדו, ואז חולקו במספר הנבחנים הכולל באותו יישוב. בדירוגי ״צמרת ותחתית״ במקצועות החובה נכללו יישובים שבהם ניגשו יותר מ-200 תלמידים לבחינה, כדי לשמור על מובהקות סטטיסטית.

הדפוס במתמטיקה ברור: באר שבע נמוכה מהממוצע הארצי בכל שלוש הרמות. ב-5 יחידות הציון הממוצע בבאר שבע עומד על 80.19 לעומת 84.33 בממוצע הארצי, עם 347 נבחנים ודירוג 143 מתוך 186. ב-4 יחידות הפער מתרחב: 78.46 בבאר שבע לעומת 83.29 ארצי, עם 524 נבחנים ודירוג 168 מתוך 217. גם ב-3 יחידות באר שבע מתחת לממוצע: 75.62 לעומת 77.44.

גם באנגלית התמונה דומה: ב-5 יחידות באר שבע עם 84.67 לעומת 87.18, ב-4 יחידות 73.13 לעומת 75.41, וב-3 יחידות 73.37 לעומת 75. במקצועות החובה הנוספים נרשם פער שאי אפשר להחליק: בלשון והבעה 2 יחידות, באר שבע עם 74.56 לעומת 78.03; בתנ”ך 2 יחידות 78.55 לעומת 81.53; ובספרות 2 יחידות 79.12 לעומת 81.00.

נקודת אור שמוכיחה שהבעיה לא ״גנטית״

דווקא בתוך הסיפור הזה יש נתון שחשוב להדגיש בקול רם: במדעי המחשב 5 יחידות באר שבע לא רק ״בסדר״ - היא מעל הממוצע הארצי. הציון הממוצע בעיר 86.35 לעומת 85.91 ארצי, עם דירוג 64 מתוך 143. זה נתון קריטי כי הוא מוכיח שהעיר יודעת לייצר מצוינות תחרותית ברמה ארצית, כשיש שילוב נכון של צוותים, מסגרות ותרבות לימודית. כלומר, לא מדובר בגזירת גורל אלא בשאלה של שיטה, משאבים וניהול.

מה המשמעות ומה חייב להשתנות

הפערים של באר שבע במקצועות הליבה אינם ״עוד נתון״. אלה הנתונים שמייצרים את העתיד של העיר - מי יגיע לאקדמיה עם יתרון, מי ייכנס למסלולים טכנולוגיים וצבאיים תובעניים, ומי ייתקע על סף הכניסה עוד לפני שניסה. מתמטיקה ואנגלית הן לא מקצועות תעודה אלא מקצועות כניסה. 

כשעיר מייצרת פחות תלמידים חזקים בליבה, היא מייצרת פחות בוגרים שיכולים להתחרות על המקומות הטובים באקדמיה ובשוק העבודה, ופחות צעירים שמסוגלים להפוך להון האנושי שמחזיק מטרופולין.

בנקודה הזו נולדת תקרת הזכוכית של באר שבע. היא לא מתחילה בגיל 28 כשמגלים שיש פחות משרות איכותיות; היא מתחילה בגיל 16-17, כשחלק גדול מדי מהתלמידים לא צובר את הכלים שמאפשרים להם לבחור - אלא רק להסתגל. מי שמגיע ממשפחה עם יכולת כלכלית ימצא מסלול עקיפה: שיעורים פרטיים, קורסים, מסגרות חיזוק, הכוונה. מי שלא - ישלם פער מצטבר. וככה פער חברתי הופך לפער לימודי, ואז לפער תעסוקתי, ובסוף גם לפער גיאוגרפי: צעירים חזקים ומשפחות שמסוגלות לבחור, מחפשות סביבת חינוך שמרגישה ״בטוחה״ יותר, גם אם זה אומר לעבור לפרברים או למרכז. זו לא תיאוריה - זו הדינמיקה המוכרת של ערים שמאבדות את שכבת העתיד שלהן.

כאן בדיוק צריך לומר את האמת המקצועית: בבאר שבע הבעיה איננה ״תלמידים״. הבעיה היא מערכת. 
נתונים עקביים לאורך זמן מעידים בדרך כלל על מחסור בכוח הוראה איכותי במקצועות הליבה, על שחיקה, ועל קושי למשוך ולשמר מורים חזקים במתמטיקה, באנגלית ובשפה. מורה מצוין בליבה יכול להפוך שכבה, ומורה חלש יכול לייצר עשור של פערים. 
כשאין מספיק מורים חזקים - אין מספיק קבוצות 4-5 יחידות יציבות, אין תרבות הישגית מתרחבת, ואין רצף שמתחיל מוקדם ומונע נפילה בתיכון. ואז מגיעים לכיתה י’ ומנסים ״לתקן״ בשנה-שנתיים מה שצריך להיבנות החל מחטיבת הביניים.

הפריצה היחסית במדעי המחשב היא ההוכחה לכיוון הנכון: איפה שיש תשתית, צוות מקצועי, והבנה עירונית שזה מנוע - יש תוצאות. 
לכן, אם באר שבע רוצה לעצור את תקרת הזכוכית, היא חייבת לעבור ממדיניות של תוכניות נקודתיות למדיניות של מהלך עומק עירוני: בניית רצף מצוינות בליבה, עם אחריות מדידה ולא רק עם ״פרויקטים״. המשמעות היא להציב יעד עירוני ברור להגדלת מספר התלמידים שמחזיקים 4-5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית, ולצד זה להשקיע דווקא במקומות שהכי קשה להשקיע בהם - בבתי הספר שמדממים כוח אדם, במורים שנשחקים, ובתלמידים שמאבדים אמון.

כדי שזה יקרה, העיר חייבת לייצר מודל תמרוץ ושימור אמיתי למורים בליבה - לא רק מענק כניסה שמסתיים, אלא מסלול שמחזיק שלוש-חמש שנים לפחות, עם פיתוח מקצועי, קידום, והכרה. במקביל, צריך לתרגם את ״ההצלחה במדעי המחשב״ לשכפול: לזהות מה עבד, איפה עבד, מי הוביל, מה המודל הפדגוגי, ואיך מרחיבים אותו לבית ספר נוסף ועוד אחד. לא דרך סיסמאות אלא דרך ניהול. אם העיר תתייחס לליבה כמו שמתייחסים לתשתית כביש - עם תקציב רב-שנתי, לוחות זמנים, יעדים ומדדי ביצוע - היא תוכל לשנות מגמה. אם היא תמשיך להתייחס לזה כמו “עוד תחום” בתוך סל של בעיות - הנתונים יישארו כמעט אותו דבר גם ב-2025 וב-2026, והמחיר ימשיך לעלות בשקט.

זה לא דיון על ציונים. זה דיון על השאלה אם באר שבע תישאר עיר שמייצאת את המוכשרים שלה ומייבאת פתרונות מבחוץ, או עיר שמגדלת את המנהלים, המהנדסים, הרופאים והיזמים שלה מבפנים - וגורמת להם להישאר כאן.