בחמישה שמות נמדד הדרום - מי ייקח את משבצת הנגב בפריימריז הקרוב בליכוד

הפריימריז בליכוד תמיד נראים כמו תחרות פנימית, אבל בפועל הם מאבק על דבר אחד: מי יצליח לתרגם כוח בשטח למקום ריאלי ברשימה. כשמדובר במשבצת הנגב, המשמעות גדולה עוד יותר - זה לא רק תואר של ״נציג דרום״, אלא כרטיס כניסה לעמדת השפעה שמחברת בין רשויות מקומיות, ועדי סניפים, מוקדי כוח תנועתיים וקהל ענק של מתפקדים שמצפה למישהו שידבר את היום-יום שלו.

בשיחות שטח ובקרב פעילים מוזכרים לאחרונה חמישה שמות שמות כמי שעשויים להתמודד על משבצת המחוז בפריימריז הקרוב: 
עזרא עוזר מאשקלון, יהונתן טל מקריית גת, אלעד זמיר ממעגל לשכת שר התקשורת, יוסי פיטוסי מבאר שבע וליאור קצב מקרית מלאכי. 
לא כולם הכריזו רשמית, לא כולם באותו שלב של היערכות, אבל כולם מסומנים כבעלי פוטנציאל - וכל אחד מגיע ממסלול אחר לגמרי.

עזרא עוזר 
עזרא עוזר מגיע מתוך זירה מוניציפלית שמייצרת פוליטיקאים פרקטיים כחבר מועצה באשקלון: 
כאלה שנמדדים על פניות ציבור, תשתיות, ועדות, יכולת לסגור פינות - ופחות על נאומים. 
ברקע שלו יש חיבור לעולם הציבורי-ממשלתי כיועץ או איש לשכה, לצד מעורבות פוליטית מקומית והיכרות עם מכונת השטח של הדרום-החופי.
היתרון שלו, אם אכן יחליט לרוץ, הוא שילוב בין קשרים פוליטיים לבין קרקע שמבינה קהל רחב: 
תושבים שמוטרדים מיוקר מחיה, ביטחון אישי, תעסוקה ושירותים עירוניים. במגרש הזה, מי שיודע לעבוד מהר ולפתור בעיות מקבל נקודות.
אבל לצד היתרון, יש כאן גם מבחן. 
מי שמגיע מהמישור המוניציפלי חייב להוכיח שהוא לא רק ״מטפל בתלונות״ אלא יודע להפוך לשחקן שמבין רגולציה, תקציבים מדינתיים, חקיקה, וגם את כללי המשחק הפנימיים של המפלגה. 
בפריימריז, זה לא מספיק להיות אהוד בעיר שלך - צריך להחזיק רשת פעילים שמסוגלת להביא קולות גם מחוץ לבית.

יהונתן טל 
יהונתן טל מגיע ממסלול אחר: מטה מקצועי של ראש עיר. זה נתיב שמלמד אותך מהר מאוד איך באמת נראית מדינה מלמטה: 
תקציב שנאבק על כל סעיף, משרדי ממשלה שמבטיחים ומתעכבים, פרויקטים שנתקעים על חתימה אחת, ותושבים שמצפים לתוצאות אתמול.
במובן הזה, הוא נכנס לפריימריז עם יתרון של ״שפה ביצועית״. 
לא אידיאולוגיה גדולה אלא מנהליות - ניהול ממשקים, היכרות עם מנגנונים, עבודה מול גורמי מקצוע ומשרדי ממשלה. מי שמגיע משם יודע גם מהו המחיר של הבטחות ריקות.
החולשה האפשרית היא שהציבור הרחב כמעט לא מכיר אנשי לשכה. בפריימריז, אתה חייב להיות מוכר למתפקדים. 
זה דורש נראות, שטח, נוכחות קבועה בסניפים, ויכולת להפוך רזומה מקצועי לסיפור אישי שמניע אנשים להצביע. 
אם טל ייכנס למירוץ, זה יהיה מבחן של קפיצה ממי שעובד ליד מוקד הכוח - למי שמבקש להיות מוקד הכוח.

אלעד זמיר 
אלעד זמיר מזוהה עם עבודה בלשכת שר התקשורת שלמה קרעי, מה שמציב אותו במקום שבו יש נגישות לכוח ארצי, לתקשורת ולמשאבים פוליטיים. 
זה יכול להיות מנוע רציני בפריימריז - בעיקר כשיש גב של מחנה, ורצון לבנות דור חדש של אנשי ביצוע במפלגה.
אלא שכאן בדיוק נכנסת הבעיה שמלווה כל מי שחי בכותרות: לא מספיק להיות מקורב. צריך גם לעבור ״בדיקת רעש״ ציבורית. 
בשנים האחרונות, כל אירוע שמייצר סימני שאלה סביב התנהלות אישית או אתית הופך מיד לכלי נשק פנימי - גם אם אין לו קשר ישיר ליכולת המקצועית.
לכן, אם זמיר אכן ייכנס למירוץ, האתגר שלו יהיה כפול: מצד אחד לבנות עצמו כמועמד שמביא קשרים ומסוגלות ביצועית. 
מצד שני לנהל נכון את ההסברים סביב פרסומים לא מחמיאים, כדי שהמירוץ לא יהפוך למשאל עם על פרשה במקום על חזון לדרום.

יוסי פיטוסי 
יוסי פיטוסי מגיע עם מטען אחר לגמרי: רקע ביטחוני, והיכרות עם השטח הפוליטי המקומי של באר שבע. 
זה שילוב שעובד מצוין בפריימריז בליכוד - כי הוא מדבר בשפה שהרבה מתפקדים אוהבים: משילות, אכיפה, ביטחון, סדר. 
אבל גם בשפה של פעילים: נוכחות בסניף, מאבקי כוח, התייצבות, והובלת מחנה.
כוח כזה יכול לייצר מומנטום, בעיקר בתקופה שבה הדרום מרגיש לעיתים שהמדינה רואה אותו בעיקר דרך כותרות של פשיעה, אמל״ח, תאונות ותשתיות קורסות. 
מועמד שמגיע מעולם הביטחון ממצב עצמו כמי שמבין את הזירה, לא רק מדבר עליה.
עם זאת, גם כאן השאלה היא מה מעבר. בפריימריז אפשר לנצח על ״סיפור״, אבל בכנסת צריך תוכנית עבודה. 
פיטוסי יצטרך להראות שהוא לא רק מועמד של ביטחון אישי אלא גם של כלכלה דרומית: תעסוקה, תחבורה, בריאות, חינוך, ואיך מונעים מהדרום להפוך לאזור שממנו צעירים בורחים במקום לבנות בו חיים.

ליאור קצב
לצד ארבעת השמות שכבר הוזכרו, יש עוד מתמודד שהשטח מסמן ושאי אפשר להתעלם ממנו: עו״ד ליאור קצב, לשעבר ראש עיריית קריית מלאכי. 
קצב מגיע עם יתרון שמדבר לליכודניקים בשטח: ניסיון מוניציפלי ממוקד, היכרות עמוקה עם מנגנוני רשות מקומית ועם הרגישויות שמתחילות ברחוב ומסתיימות בהחלטות תקציב. 
מי שמכיר את הדינמיקה במחוז אומר שלקצב יש “כוח גדול” במונחים של קשרים, היכרות עם פעילים ותאי שטח, במיוחד באזורים שבהם הזדהות מקומית מניעה מצביעים לא פחות מאג’נדה ארצית. 
אם יחליט ללכת עד הסוף, השאלה סביבו לא תהיה רק כמה הוא מוכר, אלא איזה מחנה הוא מצליח לבנות מחוץ למעגל הטבעי שלו, ואיך הוא מציג עצמו כמועמד שמייצג את הדרום כולו ולא רק עיר אחת או קבוצה אחת. 
במירוץ כזה, הרקע המוניציפלי יכול להיות מנוע חזק, אבל הוא גם מחייב תשובה ברורה לשאלה מה התוכנית ליום שאחרי הפריימריז, כלומר איך מתרגמים “כוח מקומי” להשפעה אמיתית על החלטות לאומיות שנוגעות לדרום.
במערכת הליכוד בדרום עוד לפני שהחלה, חוזרת עכשיו טענה שמרחפת כמעט מעל כל מירוץ למשבצת המחוז: 
שהיא לא תמיד מוכרעת רק ביום ההצבעה, אלא נסגרת עוד קודם מאחורי הקלעים. 
לפי גורמים במפלגה ובקרב פעילים, מתנהל ניסיון לתאם תמיכה ב״דיל״ יחיאל זוהר לרשויות נוספות, מהלך שאמור להכתיב קווי תמיכה ולרכז כוח מתפקדים ביישובי הדרום. 
אין בידינו אישור פומבי להסכמה כזו מצד המעורבים, אבל עצם השיח סביב ״הדילים״ מצביע על נקודת מפתח בפריימריז: 
למועמד שאין לו גב של ראש רשות או בלוק מאורגן, הרבה יותר קשה לפרוץ, גם אם יש לו קמפיין טוב.

משבצת הנגב אינה רק ״מי יותר מחובר״. היא מי מביא תמהיל שמרגיש אמיתי לתושבי הדרום: יכולת ביצוע, הבנה של המדינה, גב פוליטי, ושורשיות מקומית.
מי שיצליח להציג גם רזומה וגם תוכנית, גם קשרים וגם נוכחות, גם אמירה וגם עבודה - יוכל להפוך את הדרום ממחוז שמצטלם יפה בקמפיין למנוע כוח אמיתי בתוך המפלגה. אחרת, נקבל שוב נציגות שמתחילה בכותרת ונגמרת באכזבה.