הכביש שהפך למלכודת: שלוש שנים של סבל יומיומי בציר חצרים-באר שבע

בין בסיס חיל האוויר חצרים, קיבוץ חצרים, בית העלמין האזורי ומסוף האוטובוסים הסמוך - עובר אחד מצירי התנועה הבעייתיים והמסוכנים ביותר בדרום. זהו כביש קצר לכאורה, אך עבור אלפי נהגים הוא הפך בשנים האחרונות למלכודת תחבורתית יומיומית, כזו שמנהלת את חייהם של תושבים, חיילים ואנשי קבע - ולא להפך.

מדי יום, כבר שלוש שנים ברציפות, בין השעות ארבע לשש אחר הצהריים, הציר הזה קורס. חיילים ואנשי קבע מסיימים את יום עבודתם בבסיס חצרים ויוצאים בשיירות ארוכות לעבר באר שבע והיישובים הסמוכים. באותן שעות בדיוק מתקיימות לוויות בבית העלמין הסמוך ובמקביל פועל מסוף האוטובוסים הצמוד למתחם  עם כניסות ויציאות של קווים עירוניים ובינעירוניים. שלושה מוקדי תנועה כבדים, כביש אחד צר - והתוצאה ידועה מראש.
היום נשבר שיא נוסף: נהגים דיווחו על שעה וחצי של עמידה מוחלטת בפקק - מרחק של כמה מאות מטרים בלבד מבית העלמין ועד כיכר הטפטפת. הפקק החל כבר בתוך שטח בית העלמין עצמו, ביציאה מהחניה, שם ניסיון עקיפה של רכב אחד יצר תסבוכת שחסמה את הציר כולו. משם זה רק החמיר. נהגים חסרי סבלנות החלו לעלות על מדרכות, לנסוע בשוליים, לעקוף מכל כיוון אפשרי - לא כדי לחסוך דקות, אלא כדי לשרוד את הדרך הביתה.

במציאות הזו, הסכנה ברורה ומוחשית. לא מדובר רק באי־נוחות או בזבוז זמן, אלא באיום ממשי על חיי אדם. כביש עמוס, נהגים לחוצים, חציית הולכי רגל באזור בית העלמין, אוטובוסים כבדים שיוצאים ונכנסים - וכל זה ללא פיקוח, ללא ניתוב תנועה זמני וללא פתרון הנדסי באופק.
אחד התושבים, עובד קבע בבסיס חצרים, מתאר שגרה בלתי נתפסת: כדי להספיק לאסוף את ילדיו מהמסגרות, הוא נאלץ לצאת מהעבודה שעה וחצי מוקדם יותר מדי יום. לא בגלל עומס בלתי צפוי, אלא כי זה הפך ל”שעת השיא הקבועה של הכאוס”. אחרים פשוט ויתרו על הציר לחלוטין ומבצעים מעקף דרך אופקים - עשרות קילומטרים נוספים - רק כדי לא להיתקע.

חשוב לומר ביושר: זו אינה בעיה של עיריית באר שבע. הרחבת הכביש, שינוי התוואי או הוספת פתרונות תשתיתיים הם בסמכות נתיבי ישראל. אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה. שלוש שנים חלפו, העומסים מוכרים, התלונות נערמות  אך קצב הטיפול איטי, כמעט קפוא. בינתיים, המציאות בשטח ממשיכה לנהל את חיי האנשים.
כביש שמחבר בין בסיס צבאי מרכזי, בית עלמין פעיל ומסוף תחבורה ציבורית אינו יכול להמשיך לפעול כאילו מדובר בדרך כפרית שולית. זהו ציר אזורי לכל דבר, כזה שמשרת אלפי משתמשים מדי יום - וחייב לקבל מענה בהתאם.
הסבל הזה כבר מזמן אינו נקודתי. הוא שיטתי, יומיומי ומתמשך. וכל עוד לא יתקבל פתרון אמיתי - תכנוני, הנדסי ותחבורתי 
שלוש שנים של עומס יומיומי, סכנת תאונות, פגיעה באיכות החיים ובביטחון האישי - ועדיין אין פתרון זמני, אין ויסות תנועה חכם, ואין לוחות זמנים ברורים. זה כבר לא עניין של נוחות, אלא של אחריות. כל עוד לא יינתן מענה מיידי, השאלה איננה אם תתרחש תאונה קשה - אלא מתי.