למה יש שתי צפירות ביום הזיכרון ורק אחת ביום השואה – והאם זה בכלל קרה בטעות?

בכל שנה, כאשר נשמעות צפירות האבל ביום הזיכרון וביום השואה, אנו עומדים דום ונושאים בליבנו את זכר הנופלים והנספים. אך האם תהיתם אי פעם מדוע ביום השואה יש צפירה אחת בלבד – בשעה 10:00 בבוקר – ואילו ביום הזיכרון יש שתי צפירות – בערב ובבוקר שלמחרת? ואיך בכלל נקבעו השעות האלו?  

הסיפור מורכב ומרתק. נתחיל מיום השואה: עד 1988 נשמעה הצפירה ביום השואה בשעה 8:00 בבוקר. רק בעקבות פניית שר החינוך דאז, יצחק נבון, הוחלט לדחות את הצפירה לשעה 10:00 כדי להקל על מוסדות החינוך בהיערכות לטקסים. מאז 1989, הצפירה ביום השואה מתקיימת בשעה 10:00 בבוקר, מיד לפני טקס הנחת הזרים ביד ושם.  

ומה לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה? בשנותיו הראשונות נשמעה צפירה אחת בלבד – בשעה 7:00 בבוקר. בשנות ה-50 נוספה צפירה נוספת בשעה 10:00 במהלך טקסי הזיכרון בבתי העלמין. בשנת 1958 הוחלט להוסיף גם צפירה שלישית – בסיום יום הזיכרון, בשעה 19:00 בערב – לסמל את המעבר מיום האבל אל חגיגות העצמאות.  

אך בשנת 1969 התקבלה החלטה להאריך את יום הזיכרון ל-24 שעות, וכדי לסמן את תחילת היום, הוחלט להקדים את הצפירה הראשונה לשעה 19:00 בערב הקודם. בתחילת שנות ה-80, בעקבות ביקורת ציבורית על המעבר החד מדי מהאבל לשמחה, בוטלה הצפירה המסיימת, ומאז נשארו שתי צפירות בלבד: בערב (שהוזזה לשעה 20:00) ובבוקר (בשעה 11:00).  

פרט מרתק נוסף הוא החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות: הרב שלמה גורן סיפר כי החיבור הזה התרחש כמעט במקרה. בשנתה השנייה של המדינה, מתוך דחיות וחיפזון, נקבע יום הזיכרון בסמוך ליום העצמאות מפאת חוסר זמן, ורק מאוחר יותר ניתנה לחיבור הזה פרשנות עמוקה – על הקשר בין דם הנופלים לעצמאות שהושגה.  

הסיפור של הצפירות והזיכרון בישראל הוא עדות לכך שגם הסמלים הכי טבועים בנו – נוצרו מתוך מציאות משתנה, אילוצים ובעיקר רצון לזכור. ואם אי פעם תעמדו בשקט ותשאלו את עצמכם למה – עכשיו תדעו.

-