עדות של תצפיתנית: ''לחיילות לא היתה שום ברירה: זה היה לצאת או להישרף בחיים. לא ברור אם חטפו חלק מהן''

עדותה של תצפנית צה''ל בגבול עזה שופכת אור על הדרמה הנוראית בבוקר שבת: האמצעים שהפילו את מערך המצלמות, חדירת כ-1,500 מחבלים והמוצבים שכנבשו זה אחר זה
send whatsapp messsage send FB messsage
בלתי יאמן: מוצב התצפיתניות הנטוש (מתוך השידור של חדשות 13 / שימוש הוגן על פי סעיף 27 א')

 

אט אט, העדויות מתוך מה שאירע בקרב כוחות צה''ל המוצבים על גבול עזה - וכיצד אחד הגבולות הכי שמורים במדינת ישראל נפרץ כלא היה - מתחילות לצוץ. מערך התצפיתניות של צה''ל, תפקידו להפעיל מערכות לגילוי ולסיכול גורמים עוינים לאורך גבולות מדינת ישראל וביצוע מעקב על גדר המערכת באמצעות מכשירים טכנולוגיים שונים. התצפיתניות והבקא"סיות ('בקרית איסוף יבשתית') אחראיות על סקירת סדר כוחות האויב וזיהוי נסיונות חדירה ופגיע עוינים. הן מעבירות דיווחים שוטפים לחמ"ל ועובדות מול גורמי מודיעין שונים, תוך הקפצת כוחות כוננות במידת הצורך לטיפול באירועי חירום.

המערך הזה הוא ‘’העיניים'' של המדינה ואולם, בשבת בבוקר, באמצעי ניטרול שכללו רחפני נפץ, אותם הפעיל החמאס, המערך הזה חדל מלתפקד. תוך דקות מעטות המערך קרס, חיילים שהיו אמונים על האבטחה נרצחו והחיילות רצו להסתתר מאחורי אחד המחשבים. 

וידאו: עדות תצפיתנית במוצב הרצועה (קרדיט: חדשות 13 / שימוש הוגן על פי סעיף 27 א')
 




על שאירוע במקום, סיפרה אחת התצפנתיות בעדות שפורסמה בחדשות 13. העדות שופכת אור חדש על מה שאירע בשעות הטרגיות של מתקפת הטרור של מחבלי חמאס:

"בשעה שש וחצי בבוקר היה לי שעון מעורר, הייתי צריכה לקום ואז התחילה אזעקת "צבע אדום צבע אדום". לא ידענו מה עושים, כי לא היינו בסיטואציה כזו, אז פשוט רצנו החוצה לגליל כזה מבטון. נכנסנו אליו אבל זה לא הכי מוגן, הבומים שם באמת מטורפים ברמה מוגזמת, שכל בום חשבתי שאני אמות. קטות נפלו לנו ליד המגורים והרסיסים עפו עלינו וכולן התחילו לבכות, גם הבנות ששם הרבה זמן אמרו שאף פעם זה לא היה ככה חזק. שם זה רק התחיל. התחילו להגיע הודעות שיש פשיטה, כלומר חדירה של מחבלים לשטח הארץ. לא רק בחמ"ל שלנו, גם בנחל עוז, ביפתח, ברעים וכרם שלום".

"בכל קו דיווח שנכנסו כמויות של מחבלים ומאצלנו מישהי התחילה לדווח עוד לפני, אבל הכוחות לא הספיקו לבוא לעצור, זה היה כמויות של מחבלים משהו פסיכי. הם התחילו לירות בפסקלים, במצלמות של התצפיות, ואז זה הגיע למצב שאנחנו לא יכולות לתצפת. אמרו לנו שהברירה היחידה זה לקחת את הרגליים ולברוח לחמ"ל. תוך כדי צבע אדום, נפלו לידנו רקטות. רצתי כמו שלא רצתי בחיים,  נכנסנו לחמ"ל ואמרו לנו שכולן נוטשות עמדות. הפסקל זה מחשב ענק כזה עם עמדה. אמרו לכולנו לנטוש עמדות ולעמוד מאחורי הפסקלים ולהתחבא, פשוט להתחבא".
 


בכל קו דיווח נכנסו כמויות של מחבלים ומאצלנו מישהי התחילה לדווח עוד לפני, אבל הכוחות לא הספיקו לבוא לעצור, זה היה כמויות של מחבלים משהו פסיכי. הם התחילו לירות בפסקלים, במצלמות של התצפיות, ואז זה הגיע למצב שאנחנו לא יכולות לתצפת. אמרו לנו שהברירה היחידה זה לקחת את הרגליים ולברוח לחמ"ל
 



"הצטופפנו שם כולם והתחבאנו, ואז הגיעו כוחות לאבטח אותנו. היתה לנו דלת אחת שלא יכולה להסגר כי המנעול דפוק. צוות ישב עליה. זו כבר סיטואציה מזעזעת, אבל אז הפילו לנו את החשמל ושתי הדלתות חשמליות. ברגע שנפל החשמל שתיהן נפתחות.  היה בהתחלה צוות של גולני ומהר מאוד הם נמחקו כולם, פשוט נהרגו אחד אחרי השני. התחילו להביא פצועים לתוך החמ"ל שלנו. טיפלתי כמה שאפשר כי ממש פחדתי לצאת מאחורי הפסקלים. אתה מפחד על החיים שלך ברמות, זה קשה גם נפשית".

"היינו ככה משש וחצי בבוקר עד  23:00 לערך. בגלל שנפל החשמל לא היה מזגן, לא היה אוויר. מתנו מחום. השתנתי לתוך כוס ולתוך פח פעמיים לא היה איפה לעשות פיפי, אנשים חירבנו מתוך לחץ, בנות השתינו במכנסיים. אני לא יכולה לתאר כמה פחדתי על החיים שלי בכל שניה שהייתי שם. פחדתי לזוז, פחדתי לשבת. הגוף שלך קורס, לא אכלנו, לא שתינו שום דבר, לא הגיוני בכלל. נשכבתי בתוך מגירה, פחדתי על החיים שלי כי הדלתות נפתחו והמחבלים השתלטו על כל החמ"ל. היו הרבה הרוגים והרבה פצועים".

‘’להישרף או ליפול בשבי''

"אז התחילה אעזקת השריפה. הרגשתי שאני הולכת למות, כי אם נצא החוצה יש מחבלים ואם נשאר בפנים אני נשרפת בחיים. למזלנו הצליחו לכבות את השריפה. כנראה בנחל עוז הם שרפו את כל החמ״ל ואז לבנות לא היתה שום ברירה זה היה או לצאת או להישאר ולהישרף ואז הן יצאו ואז לא ברור אם חטפו חלק מהן או מה".

"כל פעם שדפקו בדלת מחבלים. זה היה מפחיד. לא היה איפה להתחבא. היינו בחדר שהם ניסו להגיע אליו. בפעם השלישית היינו צריכות להתחנן שיגיעו כוחות. כל כך הרבה מחבלים ומלא הרוגים ופצועים, אף אחד לא ידע איך להתנהל. אצלנו כולן בוכות ובהיסטריה ורוצות הביתה. לא יודעת איך שרדתי. התחילו לירות עלינו מהדלתות, בסוף הצליחו לנטרל אותם אבל גם בחדירה השניה הם עמדו על הגגות של החמ"ל. התחננו לכוחות שיירו זיק, טיל שמעיף אותם. באיזשהו שלב הגנרטור חזר לעבוד ואז עוד פעם נפל ואז התחלנו להרוג הרבה מחבלים ופוצצנו אותם. ראינו שגנבו לנו קיטבגים של המדים שלנו וכאלה".

"ניסו להוציא אותנו משם ופחדנו. היו גם טילים כל הזמן אז חיכינו ובסוף עמדנו בטור בזוגות כשמשני הצדדים צוותים של לוחמים שהגנו עלינו והתחילו יריות כשאנחנו מחוץ לחמ"ל. היינו הכי חשופות, התכופפנו שם, ישבתי על דם של לוחמים כי לא היה איפה לשבת. עד שהגענו לאוטובוס ראינו גופות של אנשים. כל רעש עכשיו מלחיץ אותי וכל בום וכל טריקת דלת או מישהו מתעטש. אני לא חוזרת, אני לא מסוגלת. איך אני חוזרת לחיים שלי, לישון לבד אין מצב, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר שבנאדם נורמלי יכול לעשות. זה לא פייר שילדות בגיל שלנו היו צריכות לעבור את זה, ואני בכלל ביום השני שלי שם".