"לכל תושב יש את מספר הטלפון שלי. אני מדבר עם אנשים בווטסאפ"

ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ' הינו אחד מראשי הרשויות האהודים על התקשורת הארצית. לראיה, בחשיפה האדירה לה הוא זוכה בכל מדיה ארצית אפשרית, טלוויזיה, רדיו ועיתונות אינטרנטית. הראיון נערך ימיo ספורים לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, בחירה שצריכה להדאיג כל פוליטיקאי: העם האמריקאי נתן בעיטה בישבן לפוליטיקה הממסדית הישנה והכיסא כלל לא משהו בטוח. ההצבעה בארצות הברית הייתה הצבעה של תסכול, של מיאוס וגם אותם מיעוטים שטראמפ כל כך בז להם, כמו היספנים, מוסלמים, להט"בים ונשים, הצביעו עבורו. 

מה הלקח שאתה רושם לעצמך מבחירתו של טראמפ?, נשאל דנילוביץ' בדה מארקר והשיב:  "בכל יום שאני יושב על הכיסא אני מתנהג כאילו זה היום הראשון. לא נמשחתי למלוכה".

על פי הראיון, דנילוביץ' מספר שהוא זמין ונגיש לכולם: "לכל תושב יש את מספר הטלפון שלי. אני מדבר עם אנשים בווטסאפ, בפייסבוק ובמייל. אני קונה בעצמי בסופר ומקשיב לביקורת או שומע דאחקות ומקבל חיבוקים ותמונות סלפי. אני בא ללוויות, לחתונות, למשחקי כדורגל. אני איש ציבור ואני שייך לציבור. אני יודע שצריך להיכנס לתוך הקישקע של האנשים, לא להתכתב אלא לדבר עם העם. לא בכל דבר הציבור צודק, אבל להקשיב אני מחויב".

והייתה לו גם תובנה על  מעמדו של הפוליטיקאי ומסר כמו-אנרכיסטי: "אתם לא מבינים שהמנהיגים הם כבר לא האנשים הכי חשובים בעולם. פעם הם קבעו הכל. זה נגמר. העם מתקדם ומתפתח לא בזכותם. ממשלים זה דבר אנכרוניסטי ומיושן".

"אז מה כן?", שאלו שטרקמן ופרץ: "אנשי הסביבה, החדשנות, האקדמיה, הטכנולוגיה והמדע — הם אלה שמובילים את השינוי. לא הממשלה. הבנתי את זה מזמן. לכן אני מזהה שם את האנשים הכי טובים והכי יצירתיים — ועובד איתם. אני יכול לשבת כאן עוד 20 שנה על כיסא ראש העיר, ומה זה ייתן? אז יהיה אצטדיון על שמי או רחוב יפה, אבל השאלה מה עשיתי. זה כבר לא עידן של אני ואני ואני... לא אדם אחד מקבל החלטות, אלא קבוצה של אנשים. מי שרוצה להיות רלוונטי בעידן המטורף של היום חייב להבין שגם המציאות והפוליטיקה השתנו. אם הם חכמים, הם מנמיכים את האגו ומייצרים שותפויות עם כל האנשים האלה ונותנים להם להוביל. לפעמים לא להפריע זה הישג גדול".

​​​​​​​

הראיון המקורי, מאת רותם שטרקמן וסמי פרץ, מופיע באתר האינטרנט של דה מארקר.

דנילוביץ' נמצא בקלחת הפוליטית המקומית למעלה מעשרים שנה, כשאת דרכו החל במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, באגף הצעירים של עיריית באר שבע, אותו הקים, כסגן ראש עיריית באר שבע בכהונתו של יעקב טרנר וכראש עיריית באר שבע זו הקדנציה השניה. דנילוביץ' יודע להביא קולות לקלפי והוא יכול להיות נכס אלקטורלי לכל אחת מהמפלגות הגדולות. זה לא סוד שהצעות להשתלב ברשימה ארצית הגיעו ודנילוביץ' מאשר זאת: "קיבלתי הצעות. גם לפוליטיקה הארצית. אבל לא. אני יודע שפוליטיקאים אומרים Never Say Never, הבעיה אצלנו שכל אחד חושב על התפקיד הבא, ואז הוא לא עושה את התפקיד שלשמו הוא נבחר".

"גולת הכותרת של חיי הציבוריים הוא מימוש חזונו של דוד בן גוריון, גדול המנהיגים במאה ה–20, 152 ס"מ גובה, אבל ענק. הוא אמר: בנגב ייבחן העם בישראל. אני מאמין בכל לבי שפיתוח הנגב וביסוסו הם יעד אסטרטגי לאומי. הוא מקיף 60% משטח מדינת ישראל, אבל רק 9% מהאוכלוסיה יושבת בו. מישהו חייב להתמסר לכך. אני לא אגיע לא לכנסת ולא לממשלה. אני לא מסתכל על עצמי כעל ראש העיר באר שבע, אלא כשליח של ישראל בנגב".

"מושל הנגב", נשאל.

"בלי כותרות מפוצצות. שליח. זאת הדרך שלי לתרום יותר למדינה שאני אוהב. מעבר לכך, אין לי שום אספירציות אחרות. אני לא חייב להיות שר או ראש ממשלה. יש מספיק אנשים טובים. אתם מאמינים לי שזה מה שאני רוצה? עדיין לא עשינו את המהפכה ההיסטורית בחזון שלי, ודרוש משוגע".

מתוך דה מארקר: 

"קיבלתי הצעות. גם לפוליטיקה הארצית. אבל לא. אני יודע שפוליטיקאים אומרים Never Say Never, הבעיה אצלנו שכל אחד חושב על התפקיד הבא, ואז הוא לא עושה את התפקיד שלשמו הוא נבחר".

מדוע חזון הנגב לא מתרומם? לדברי דנילוביץ', "הבעיה שדרוש אומץ ציבורי ובעיקר קבלת החלטות תוך שינוי סדרי עדיפויות. צריך להשקיע עשרות מיליארדי שקלים ייעודיים, לטובת עוגנים מחוללי שינוי בכל תחומי החיים. להציב את הרף הגבוה ביותר בחינוך, במדע, בטכנולוגיה, בתעסוקה, ברפואה, בתחבורה ובשאר התחומים, שיהפכו את הנגב למגדלור של איכות חיים. בנגב יש שני יתרונות מהותיים: ההון האנושי ועתודות הקרקע הנרחבות. בניגוד לקטסטרופה בגוש דן — כאן אפשר לתכנן.

"שיטת הממשל שלנו לא מאפשרת להוביל שינויים דרמטיים. הכל בנוי על קבוצות לחץ. נהפכנו למדינה של שבטים שקשה לקבל בה החלטות מעצבות. אין תפישה כוללת שמסתכלת על מה שנכון לכל האזרחים. אתה צריך רוב קואליציוני, ואם תעז להוביל משהו — לא תהיה לך ממשלה. וכמובן הרגולציה הנוראית, הביורוקרטיה, התהליכים המתמשכים עם יועצים וחשבים. להעביר החלטה זאת מסכת של ייסורים. דברים שקשורים לבריאות, לחינוך ולתשתיות חייבים להיות בקונצנזוס. לא ברור למה לא בונים תוכנית עשור במערכת החינוך".

באר שבע מככבת, ולא לחיוב, בלא מעט דוחות חברתיים: בממדי העוני, הסיכון העסקי, שהוא הגבוה בארץ, אבל דנילוביץ' סבור שהוא הצליח ליצור שינוי: "(אני גאה) בראש ובראשונה בשינוי תדמיתה של באר שבע, אבל שינוי אמיתי ולא של יחסי ציבור. לגרום לתושבים ולשותפים שלנו להאמין שאפשר לשנות. לגרום לכולם להפליג אתנו בחלום ולהפוך אותו למוחשי ובר־מימוש. זה תהליך מורכב ונדרשה מידה גדולה של סבלנות, בשילוב אנרגיות מלאות להט ותשוקה. כאשר כולם נדבקו בחזון, הדמיון נהפך למציאות, והתחלנו לכתוב יחד סיפור הצלחה שלו שותפים הרבה מאוד אנשים וגופים, ובראשם ממשלת ישראל.

"זה מתבטא בפיתוח עוגנים מחוללי שינוי כמו פארק ההיי טק ומרכז הידע הבינלאומי שמשלב בתוכו את מטה הסייבר הלאומי ואת מרכז החדשנות CDI. העצמת מערכת החינוך, השקעה אדירה בתרבות ובאמנות, פיתוח המרחב הציבורי שבמרכזו פארק נחל באר שבע כריאה ירוקה מטרופולינית. כמו כן, הפיכתה של באר שבע מעיר נתמכת, רשות שמקבלת מענקי איזון מהמדינה, לרשות איתנה, עצמאית ומאוזנת תקציבית".

אם אתם גרים בשכונות הישנות, לפי הנאמר בראיון, אל תצפו לשינוי. מה שהיה הוא שיהיה:  "קשה שלא להתלהב מכל זה ומהחזון שלך" שואלים המראיינים, אבל מיד מורידים את דנילוביץ' לקרקע "אבל כשנכנסנו לבאר שבע מהציר המרכזי זה נראה קצת רחוק — כי ליד בית החולים, קניון הנגב, האוניברסיטה ופארק ההיי־טק עומדות שכונות ישנות ומכוערות עם בלוקים מתפוררים משנות ה–50 וה–60".

"אנחנו בונים כאן מגה־פרויקטים", משיב דנילוביץ', "ואין ספק שזה באמת עושה לא נעים כשאתה רואה את זה. אבל זאת התלבטות. אלה שיכונים פרטיים, רוב הדירות הן של משקיעים, ומבחינתם כרגע אין ערך כלכלי לפרויקטי פינוי־בינוי. כדי להרוס ולבנות מחדש את השכונות האלה דרוש סבסוד וסיוע חיצוני".

"מה לעשות עם זה, כי אני רוצה מהלך גדול. היזמים שמגיעים לכאן רוצים לקבל יחס גבוה מדי של דירות חדשות כדי שזה יהיה כלכלי. זה מביא אותנו למגדלים של 40–50 קומות. אני לא פוחד מגובה, אבל רק בתנאי שתהיה לנו יכולת לספק את הצרכים האיכותיים של התושבים — מבני ציבור, בתי ספר, גני ילדים, כבישים, פארקים וכו'. אם תהיה קטסטרופה זה יהיה הרבה יותר גרוע מאשר השלוש קומות שיש היום. לא נוביל בכייה לדורות".

באשר להקמת ישובים חדשים בנגב אמר דנילוביץ': "אין ביישובים הקטנים המבודדים החדשים ערך, זה רק יפגע ביישובים הקיימים. צריך לחזק ולעבות את היישובים הקיימים. אם רוצים להרחיב את היישובים המבוססים — מיתר ולהבים ועומר — שירחיבו. לי חשוב שישקיעו במצפה רמון, נתיבות ואופקים. הממשלה נגד הקמת שכונות צמודות קרקע בבאר שבע, היא רוצה שהכל יהיה במגדלים. (אני רוצה) תמהיל. צריך לאפשר לאנשים חזקים לגור כאן. בשכונת כלניות בעיר נחטפו 1,200 מגרשים במחירים של 650–600 אלף שקל, כולל פיתוח. בשכונה הבאה, שתצא לשיווק ב–2018, נמכור 4,000 מגרשים לצמודי קרקע. זה לא היה מעולם בבאר שבע. המטרה היא לאפשר לאנשי ההיי־טק, עובדי בתי החולים ובכלל אוכלוסיה יותר חזקה לגור כמו שהם חלמו".

למרות יחסי הציבור הנרחבים שבאר שבע זוכה כעיר היי טק ועיר סטונדטיאלית, שני אירועים העיבו על תדמיתה של העיר וחשפו ברבים פן שהיה ידוע רק למקומיים: ההומופוביה, שהגיעה לשיאה עם ביטול מצעד הגאווה והרדיפה של ארגוני ופעילי שמאל. דנילוביץ' נשאל על כך:  "בשנה האחרונה התרחשו לפחות שני אירועים שמעמידים בסימן שאלה את שאלת הליברליות והסובלנות של באר שבע: ביטול מצעד הגאווה ברחוב הראשי של העיר והסערה סביב הפרס שהתכוונו באוניברסיטת בן גוריון להעניק לשוברים שתיקה".

"נעשה עוול גדול לעיר", השיב. "באר שבע היא עיר סובלנית, חיות בה 80 תרבויות וגלויות בנוסף לבדואים שצורכים כאן ועובדים כאן. גם הקהילה הגאה חשובה למרקם המיוחד שיצרנו בה. זאת עיר של קהילות ומגוון תרבויות ולכולן יש מקום של כבוד. לצערי, יותר מדי גורמים בחשו בנושא הזה והוא חרג מכל פרופורציה.

"אולי טעיתי שלא הגבתי מספיק מהר לפנייה של הקהילה, שהתנהלה מול המשטרה ולא מול העירייה. האחריות היא עלי. גם אני לומד מטעויות. אחרי הכל, צריך לזכור שהייתי ראש העיר הראשון שלפני שש שנים קיים לראשונה בבאר שבע אירוע פומבי לקהילה הגאה. בעיר הטרוגנית כמו שלנו חייבת להיות הידברות והכרה של האחד בצורכי השני. את זה משיגים בשיח משותף ולא בכיפוף ידיים. למדתי שבחיים הציבוריים אסור לנצח בנוק־אאוט. צריך להיות גשר בין האוכלוסיות השונות ולא לנתק ביניהן. הכי קל זה לשסות את האחד בשני, אבל המחיר לכך עלול להיות הרסני.

"אנחנו כבר מזמן עם הפנים קדימה, בהידברות נהדרת עם ראשי הקהילה הגאה, ההנהגה החדשה. הרב הראשי של העיר, יהודה דרעי, הוא אדם פרגמטי ובר־שיח. במרוצת השנים הצלחנו לגשר על סוגיות מורכבות מבלי לגרום לתסיסה מיותרת ומתוך כוונה משותפת לאפשר לכל תושב לחיות את חייו על פי השקפתו ואמונתו. זאת באמת עיר פלורליסטית. לצערי, דרעי טעה שהוציא מכתב כה בוטה שפגע והעליב את הקהילה הגאה, ואמרתי לו את דעתי בנושא. עם זאת, צריך לזכור שהיתה כאן החמצה מסוימת: רב העיר בעצמו הציע להיפגש עם הקהילה ואפילו הציע מסלול חלופי אלטרנטיבי למצעד. אני לא מכיר רב בעיר אחרת שנוהג כך. עד כמה שזה היה לא פשוט עבורו ובניגוד להשקפת עולמו, הוא הכיר בצורך".

באשר לשוברים שתיקה, אמר: "מותר לאנשים לחלוק על שוברים שתיקה. אני גם לא יודע איזה פרס מגיע להם. אני לא מהימין, אבל חלק מארגוני השמאל הזויים וחיים במציאות מדומה.

מתוך דה מארקר: "נעשה עוול גדול לעיר. באר שבע היא עיר סובלנית, חיות בה 80 תרבויות וגלויות בנוסף לבדואים שצורכים כאן ועובדים כאן. גם הקהילה הגאה חשובה למרקם המיוחד שיצרנו בה. זאת עיר של קהילות ומגוון תרבויות ולכולן יש מקום של כבוד. לצערי, יותר מדי גורמים בחשו בנושא הזה והוא חרג מכל פרופורציה".

"הם לא מבינים שצריך להבחין בין זכויות אזרח לבין להיות נגד המדינה שלך. מותר לאנשים להפגין נגד הפרס, כמובן בצורה דמוקרטית. עמוס עוז אמר מה שהוא רוצה ואלה אמרו מה שהם רוצים. לכל אחד מותר. מותר לא להסכים. גם על השמאל מותר לחלוק. אין שחור־לבן בעידן הזה, יש הרבה אפור.

"השמאל לא למד ולא הפנים את לקחי העבר. הוא מתעקש להתעלם ממה שקורה מסביבנו. הגיע הזמן להתפכח. אני תוהה, במציאות המורכבת שנוצרה, מה הם רצים ריצת אמוק להחזיר שטחים ולמי. מותר שיהיו לך תובנות חדשות. הייתי יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה בבאר שבע בזמן הסכמי אוסלו, הוזמנתי בגיל 22 להיפגש בעזה עם הראיס יאסר ערפאת. חשבנו שיש תקווה, אבל ערפאת היה רוצח, הוא לא חשב לעשות שלום. השמאל מקדש החזרת השטחים, הוא רואה בכך את חזות הכל ומכאן טעותו הגדולה. אין לו תוכנית אמיתית רלוונטית. תרגיעו. אם מפלגת העבודה לא תתארגן מחדש ולא תמציא עצמה מחדש, היא לא תהיה רלוונטית. היא לא תהיה אלטנרטיבה לשלטון".

האם רוביק, מתוך רצון השרדות פוליטית וברוח הזמנים, שוחה עם הזרם ומהפך לליכודניק? "לא הצבעתי ליכוד ולא אצביע להם אף פעם. השלום הוא צורך אסטרטגי ובעתיד, כשיהיה באמת עם מי לדבר ויקום בצד הפלסטיני מעין בן גוריון כזה שיהיה מספיק אמיץ לקבל החלטות, יוביל לשלום אמיתי ולהכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי — נצטרך להתפשר, אבל לא בכל מחיר. בינתיים אנחנו חייבים להיות חזקים. אסור לנו למצמץ. אין כאן קשר לימין או לשמאל. צריך לנהל שיח, להראות לעולם שיש נכונות, זה חכם. נתניהו צריך לדבר ולהראות שאנחנו לא מכשול לשלום. עברתי כראש עיר שלושה סבבי לחימה: עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. אחרי כל מערכה אנחנו מסתכלים קדימה, מפתחים את המדינה שלנו ולוקחים אותה עוד צעד אל עבר העתיד".