התיאטרון הבדואי שהתריע מפני תופעת הקשירות של נפגעי הנפש

לא רבים בבאר שבע (וחבל) מכירים את תיאטרון רהט. תיאטרון "אלמהבש", כשם אותו כלי בו כותשים את הקפה ונקישותיו הקצובות מסמלות שהגיע הזמן להתעורר. זהו תיאטרון חברתי, עם חומרים מקוריים, מדברים על מה שקורה ליד הבית, ולו להקת שחקנים מקומית. בשבוע שעבר נחשפו שני מקרים מזעזעים, של תושבים בפזורה הבדואית, המתמודדים עם מצוקה או לקות נפשית והטיפול היחידי שלהם: קשירה לצריף. שני גברים, בגילאי השלושים, חולצו מהמצב הזה והועברו לטיפול רופאי בסורוקה.

הצגה אחת של תיאטרון רהט הקדימה את התקשורת: "עבדו". ההצגה מגוללת את סיפורו של בחור בן 24, עם פיגור שכלי, המבלה את ימיו כשהוא קשור לצריף עד שיום אחד, ביום הולדתו, הוא מחליט להתקומם ולהגיד לאביו איך הוא מרגיש ושהוא אינו מוכן להיות שקוף עוד, שיש לו רגשות, שגם הוא בן אדם והוא לא שקוף. הצגה מטלטלת, רגישה ומרגשת. את הדמות של עבדו מגלם השחקן, יליד לקיה, סהל אלדבסאן, תושב העיר רהט, בן 35.

"התיאטרון לא היה משהו מוכר לציבור הבדואי, בשל אורח חייו ועל כן, קיומו של תיאטרון ברהט אינו מובן מאליו", אומר סהל. ההצגה "עבדו" התחילה לרוץ לפני שלושה שבועות, לפני שהחל העיסוק התקשורתי בתופעה. "עבורי, זה היה מסע לא קל. התלוויתי לבחור שהיווה את ההשראה להצגה משך שלושה שבועות. למדתי אותו, למדתי את רגשותיו. זה היה קשה וזו הצגה שהיא לא קלה עבורי. הופענו עם ההצגה הזו בפסטיבל 'מסראחיה' בעכו, שהוא הפסטיבל החשוב ביותר לתיאטרון הערבי. התגובה של הקהל להצגה הייתה מדהימה וזו אחת ההצגות המדוברות בקרב הציבור הערבי בישראל".

תיאטרון רהט נולד הודות לשיתוף פעולה עם תיאטרון הנגב, אותו מנהל איסי ממנוב. תיאטרון הנגב, הנחשב לאחד המובילים בישראל, הינו תיאטרון יוצר בפריפריה ושוכן במועצה אזורית אשכול. אולם הבית הינו אולם אשכול בנגב המערבי.   התיאטרון נוסד בשנת 1986 על ידי גיל זרביב, אבינועם בלומנקרנץ ושמואל שילה ז"ל שהיה מנהלו האומנותי החיה במשך שנים. איסי ממנוב מנהל את התיאטרון מאז שנת 2005 ובתקופתו התיאטרון יוצר שפה אומנותית המחפשת את דרכה (פרינג') במטרה ליצור תיאטרון אינטימי, איכותי ונועז.

לפני הקמת תיאטרון רהט, ההזדמנות של תושבי העיר הבדואית הגדולה הייתה לראות, אחת לשנה, הצגה שהייתה מגיעה מהצפון. סהל היה מחכה להזדמנויות האלה, ידע שזה מה שהוא ירצה לעשות יום אחד. הוא למד תיאטרון בתיאטרון הנגב ותיאטרון הנגב החליט להקים תיאטרון ברהט: "הקבלה של התייאטרון הייתה נהדרת וקיבל את ברכת הדרך מכולם, גם מאנשי התנועה האסלאמית. ההצגות מביאות של הקול של אותם אנשים שקופים, שלא מקבלים ביטוי בדרך כלל. כך למשל בהצגה 'שאפיק שהיד'. 'שהיד', לא מה שאתה חושב, שהיד הוא אדם העושה מעשה נעלה עבור החברה וההצגה הזו פשוט שחטה את כל הפרות הקדושות בחברה שלנו ונגעה בנושאים הכי רגישים אצלנו, כמו למשל עניין החתונה והעובדה שאיש לא טורי לשאול את דעת הכלה, ההצגה נוגעת במעמדות בחברה הבדואית, בה יש חמולות נשחבות יותר וחמולות נחשבות פחות ויש עימותים ביניהן".

האם מי שאינו דובר ערבית יכול ליהנות מההצגות?

"בוודאי. יש תרגום ואנחנו נעלה גם גרסאות עבריות להצגות שלנו. בהצגות שלנו יש שיתוף פעולה בין כולם: קאיד אבו לטיף ואיסי ממנוב, כתבו את 'עבדו'.  השחקנים שחקנים הם עומר אל נסאסרה ואנוכי, המוסיקה היא של דורון שמיר, התאורה של ניצן קלדרון וחליל אלעמור. עשינו חזרות בכל מצב, גם בזמן קסאמים, שנפלו אצלם ואצלנו. בלי התמיכה של המועצה האיזורית אשכול, בין אם במימון, באנשי מקצוע, לא היה מתקיים תיאטרון ברהט".

שחקני תיאטרון רהט הספיקו להופיע בתיאטרון הבימה, עם ההצגה "אחותי לא בעסק". "את התיאטרון יסדנו מחמוד אל עמור, מוסא אלגריני, קאיד אבו לטיף ואנוכי. היו קשיים, למשל כשהיינו צריכים לגייס שחקניות. היום יש לנו 3 שחקניות, עדות לשינוי החברתי שהתיאטרון חולל בחברה שלנו".

קטע מההצגה 'עבדו': גם לו יש נשמה, גם לו יש רגשות (צילום: באדיבות תיאטרון אלמהבש)

ההצגה "עבדו" התחילה לרוץ לפני שלושה שבועות, לפני שהחל העיסוק התקשורתי בתופעה. "עבורי, זה היה מסע לא קל. התלוויתי לבחור שהיווה את ההשראה להצגה משך שלושה שבועות. למדתי אותו, למדתי את רגשותיו. זה היה קשה וזו הצגה שהיא לא קלה עבורי. הופענו עם ההצגה הזו בפסטיבל 'מסראחיה' בעכו, שהוא הפסטיבל החשוב ביותר לתיאטרון הערבי. התגובה של הקהל להצגה הייתה מדהימה וזו אחת ההצגות המדוברות בקרב הציבור הערבי בישראל".