״העלמה והמוות״ - כשעבר לא נסגר והצדק מסרב לשתוק

יש הצגות שלא מבקשות מהצופה הנאה, אלא התמודדות. ״העלמה והמוות״, שעלתה ב־תיאטרון באר שבע, 
היא בדיוק מהסוג הזה: יצירה אינטנסיבית, חונקת לעיתים, שמסרבת לספק תשובות נוחות ומאלצת את הקהל להישאר עם השאלות גם הרבה אחרי שהאורות נדלקים.
כבר מהרגע הראשון ברור שלא מדובר בדרמה רגילה. העלילה מתרחשת בבית נופש מבודד בצ׳ילה של ראשית שנות ה־90, זמן קצר לאחר נפילת הדיקטטורה. 
שלושה אנשים בלבד על הבמה, אך המרחב שהם פותחים רחב בהרבה: זיכרון, טראומה, אשמה, שתיקה, והפער הבלתי ניתן לגישור בין צדק משפטי לצדק פנימי.
אפרת בוימולד מגלמת את פאולינה בעוצמה חריגה. זהו תפקיד תובעני פיזית ונפשית, והיא נושאת אותו בלי הנחות – לא לעצמה ולא לצופה. הדמות שלה אינה מבקשת אמפתיה אוטומטית, ולעיתים אף דוחה במכוון. 
דווקא שם טמונה האמת של ההצגה: הקורבן אינו חייב להיות נעים, רגוע או סימפטי כדי שיכאב לו.

מולה ניצבים יואב דונט ורון ביטרמן, שמשרטטים מערכת יחסים טעונה, חמקמקה ומוסרית עד כאב. כל משפט, כל שתיקה, נטענים במשמעות כפולה: מה שנאמר – ומה שאולי הוסתר. ההצגה נעה כל הזמן על הקו הדק שבין ודאות לספק, בין וידוי לאפשרות של טעות גורלית.
הבימוי של אמיר י. וולף חכם ומדויק. הבחירה בבמה שמאפשרת זוויות מבט משתנות אינה גימיק, אלא חלק מהאמירה: 
אין אמת אחת, אין נקודת מבט בלעדית. השימוש בווידאו ובתקריבים מחדד את המתח ומכריח את הקהל להביט בפנים – תרתי משמע – של הדמויות ושל עצמו.
אבל מה שהופך את ״העלמה והמוות״ למכה בבטן הרכה של ההווה הישראלי הוא ההקשר. 
מושגים כמו חטיפה, אונס, ועדות חקירה, אחריות מוסרית ונקמה כבר אינם תיאורטיים. הם חיים כאן ועכשיו. ההצגה לא עוסקת בישראל במפורש, אך ההדהוד ברור, ולעיתים מצמרר. 
זו אינה אלגוריה עדינה, אלא מראה חדה שמוצבת מול מציאות שבה טראומה קולקטיבית עדיין מחפשת שפה.
זהו מחזה שלא מאפשר בריחה. אין כאן קתרזיס מנחם, אין סוף סגור. יש בעיקר תחושת אי־נוחות עמוקה – וזו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לו. 
״העלמה והמוות״ לא באה ללטף את הקהל, אלא לאתגר אותו, ולדרוש ממנו לשאול מהו צדק, מי רשאי להפעיל אותו, ומה המחיר של שתיקה ארוכה מדי.