הבשורה של המחר, הפקק של היום: דרך יגאל אלון בבאר שבע שוב מתכווצת לעבודות

הרחבת כביש, נתיב תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, מדרכות, תאורה ותשתיות חדשות - כך נראה השלב הבא בפרויקט בדרך יגאל אלון. בעירייה מבטיחים שהכביש יישאר פתוח לשני הכיוונים, אבל בשטח כבר ברור לכולם: עד שהשדרה החדשה תושלם, הנהגים ישלמו בעוד הרבה זמן על הכביש.

דרך יגאל אלון, אחד מצירי הכניסה והיציאה החשובים של באר שבע, נכנסת שוב לשלב משמעותי של עבודות. בעירייה פרסמו כי החל מ-29 במרץ יוצא לדרך השלב הבא בפרויקט החידוש והשדרוג של הציר, שאמור להימשך כ-18 חודשים, ובמסגרתו יורחב הכביש, יוסדרו צמתים, יוחלפו תשתיות, יתווספו שבילי אופניים, שבילי הליכה, נתיב תחבורה ציבורית ופיתוח נופי. במקביל,  העבודות יבוצעו בשלבים והכביש אמור להישאר פתוח לתנועת כלי רכב לאורך התקופה, עם צמצומים נקודתיים בלבד. 

לפי המידע שפרסמה העירייה, המקטע שבו מתבצעות העבודות משתרע בין רחוב נחל ציחור ועד שדרות דוד חכם, והוא כולל בין היתר הרחבת נתיבי הנסיעה, שדרוג תאורה ותשתיות ניקוז, הסדרת צמתים מרומזרים, פיתוח נופי ושילוב תשתיות להליכה ולאופניים. כבר בעדכונים קודמים של העירייה על הפרויקט הודגש כי מדובר במהלך רחב שנועד לא רק להוסיף אספלט, אלא לשנות את תפקודו של הציר כולו - תנועה, בטיחות, תחבורה ציבורית ונגישות. 

אבל כל מי שנוסע שם בשעות העומס יודע שהבעיה איננה רק מה יקרה בעוד שנה וחצי, אלא מה קורה כבר עכשיו. עבור תושבי באר שבע והנגב, דרך יגאל אלון היא לא פרויקט תשתית על הנייר אלא כביש יום-יומי, כזה שמחבר בין שכונות, אזורי מסחר, כניסות לעיר, מוקדי תעסוקה ויציאה מזרחה. לכן כל שלב בעבודות, גם אם הכביש נשאר פתוח, מיתרגם בשטח לעוד האטה, עוד צוואר בקבוק, עוד רמזור זמני, ועוד תסכול של נהגים שמרגישים שהעיר כולה עומדת.

והתסכול הזה אמיתי. אי אפשר לייפות אותו. בבאר שבע יש בשנים האחרונות תחושה גוברת שהעיר גדלה מהר יותר מהיכולת של התשתיות להדביק את הקצב. לפי נתונים עדכניים, בבאר שבע חיים כיום יותר מ-218 אלף תושבים, נתון שממחיש עד כמה נפח התנועה, השירותים והחיבורים התחבורתיים בעיר כבר אינו מה שהיה לפני עשור. כשעיר בסדר גודל כזה ממשיכה להתפתח, שכונות מתרחבות, אזורי מסחר נבנים ותנועת כלי הרכב גדלה, גם הכבישים הראשיים נדרשים להתאמה מחודשת. 

ופה בדיוק נמצא ההסבר שהעירייה מנסה לשכנע דרכו את הציבור לגלות סבלנות. מבחינתה, העבודות הללו אינן מותרות אלא הכרח. זו לא רק שאלה של עוד נתיב, אלא של החלפת תשתיות ישנות, של הכנה לשנים הבאות, ושל ניסיון למנוע מצב שבו אחד הצירים המרכזיים בדרום ימשיך לשאת עומס הולך וגדל על בסיס תכנון שכבר לא מתאים למציאות. כשמחליפים תשתיות תת-קרקעיות, מוסיפים נתיב תחבורה ציבורית, מסדירים צמתים ומרחיבים מדרכות ושבילי אופניים, העירייה בעצם בונה את הציר מחדש לעשור הבא, לא רק לקיץ הקרוב. 

גם נושא שבילי האופניים אינו קישוט שולי בפרויקט הזה. בשנים האחרונות באר שבע מנסה להציג קו ברור יותר של עידוד תחבורה מקיימת, ובמערכות העירוניות מדגישים כי מקודמת תשתית רחבה לרכיבת אופניים ברחבי העיר. לפי נתונים שפורסמו על התפתחות התחום, בין 2019 ל-2023 נסללו בעיר יותר קילומטרים של שבילי אופניים מאשר בכל השנים שקדמו לכך. לכן השילוב של שביל אופניים גם בדרך יגאל אלון הוא חלק ממדיניות רחבה יותר, לא תוספת מקרית לפרויקט נקודתי. 

ובכל זאת, בין החזון לתוצאה יש 18 חודשים. וזה הרבה. עבור תושבת שיוצאת בבוקר לעבודה, הורה שמסיע ילדים, נהג אוטובוס, בעל עסק או שליח שעובר שם כמה פעמים ביום, 18 חודשים הם לא מספר טכני אלא מציאות מתישה. לכן גם אם הציבור מבין את הצורך, הוא עדיין רשאי להתלונן על הדרך. כי בבאר שבע מכירים היטב את המשפט ״בסוף יהיה טוב יותר״, אבל נוסעים בינתיים בתוך הפקק של עכשיו.

הנקודה החשובה באמת תהיה איך העירייה תנהל את התקופה הזאת. אם אכן יישמרו שני כיווני תנועה, אם הצמצומים יהיו נקודתיים בלבד, ואם תהיה הסברה רציפה וברורה לציבור - יהיה קל יותר לבלוע את הגלולה. אם בשטח יצטברו עיכובים, שינויים לא ברורים והפתעות לנהגים, התסכול רק יגדל. ובפרויקטים כאלה, לא פחות מהביצוע עצמו, גם ניהול אי-הנוחות הוא חלק מהסיפור.

דרך יגאל אלון היא מקרה מבחן קלאסי של באר שבע המתפתחת: עיר שצריכה תשתיות חדשות, אבל גם ציבור שכבר עייף מלשלם בזמן ובעצבים על כל מהלך כזה. לכן הכתבה הזאת מתחילה בפקק - אבל תישפט בסוף הדרך. אם בעוד שנה וחצי אכן תעמוד כאן שדרה רחבה יותר, בטוחה יותר, מוארת יותר, עם תחבורה ציבורית טובה יותר ותשתיות שמתאימות לעיר גדולה, לא מעט מהביקורת תישכח. עד אז, הנהגים כנראה ימשיכו לקטר - ולא בלי סיבה.