זעקת הלומי הקרב בכנסת: '114 נפשות ואין ועדת חקירה אחת'

דיון טעון התקיים היום, רביעי, בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, בנושא הליכי ההכרה ועבודת הוועדות הרפואיות באגף השיקום במשרד הביטחון. במהלך הדיון השמיעו לוחמים המתמודדים עם פוסט טראומה ביקורת קשה על התמשכות ההליכים, קביעת נכויות זמניות והיעדר ודאות לגבי זכויותיהם.
על פי נתוני משרד הביטחון שהוצגו בוועדה, מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' התקבלו באגף השיקום כ-66 אלף בקשות להכרה בפגיעות הנוגעות לכ-43 אלף פצועים.

באולם נכחו לוחמים ופצועי צה׳ל, שחלקם סיפרו כי הם מנהלים מאבק ממושך לקבלת הכרה וזכויות.
שמיר בניטה מפורום יהלומי הקרב טען במהלך הדיון כי מאז פרוץ המלחמה התאבדו 114 לוחמים. יודגש כי מדובר בנתון שהציג בניטה בדיון, ולא בנתון רשמי שאומת במסגרת המידע שנמסר.
'114 נפשות ואין ועדת חקירה אחת', זעק בניטה. ‘אין אחד שנענש על כך שלא ראה ולא טיפל. איך אנחנו אמורים להאמין לכם שאתם באמת דואגים לנו?’
איציק סעדון, המתמודד עם פוסט טראומה, אמר: 'פציעה נפשית היא פציעה לכל דבר. המראות שראיתי לא יעזבו אותי לעולם. מי שמדבר על זה כדבר זמני לא מבין את שורש הבעיה'.

ביקורת על מדיניות ‘שיקום תחילה’
חלק מהמשתתפים מתחו ביקורת על מדיניות 'שיקום תחילה' של אגף השיקום, שבמסגרתה ניתן טיפול ראשוני לפצוע עוד בטרם התקיימה הוועדה הרפואית שקובעת את דרגת הנכות.
לטענת הדוברים, דחיית הדיונים בוועדות ללא תוכנית שיקום ברורה והימשכות ההליכים יוצרות חוסר ודאות, ואף עלולות לגרום לפצוע לחשוש כי כל שיפור במצבו יפגע בשיעור הנכות שייקבע לו.
'כשדוחים ועדה בלי תוכנית שיקום, מה שקורה בפועל הוא שהנכה לא משתקם, אלא מחכה להישאר נכה בשביל הוועדה', אמר בניטה. 'אפשר להילחם במציאות או להבין אותה'.
חגי ברנע מתח ביקורת על קביעת נכויות זמניות והסביר כי אדם המתמודד עם פגיעה נפשית עלול לחוש שכל פעולה שהוא עושה לשיפור מצבו תשפיע לרעה על אחוזי הנכות שיקבל.
לדבריו, היחס לשיקום נפשי שונה מהיחס לשיקום גופני: 'אדם שנקטעה לו רגל, שם פרוטזה ומצליח לעשות סקי באלפים, מוחאים לו כפיים'. לטענתו, פצוע נפש עלול לחשוש שהתקדמות דומה תוביל להפחתת ההכרה במצבו.

דרישה לשקיפות ולוחות זמנים מחייבים
בסיום הדיון קראה יו׳ר הוועדה, ח׳כ מיכל וולדיגר, לבצע שיפורים מערכתיים בהליכי ההכרה והשיקום. בין היתר דרשה שקיפות מלאה ושיתוף הפצוע בכל שלבי ההליך, קביעת לוחות זמנים מחייבים, הנמקה מסודרת של ההחלטות ובקרת איכות פנימית לפני מסירתן.
'שלחנו אותם להילחם כי כך צריך וכך מנצחים אויב', אמרה וולדיגר. 'אבל בסוף, כשהם חוזרים הביתה פצועים, חובתנו לתת להם את כל מה שאפשר כדי שהם יחזרו להיות בני אדם מתפקדים עם משמעות'.