מחקר בסורוקה: למה כל כך קשה להתאמן כשסובלים ממיגרנה?

מחקר חדש שנערך בסורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי מקבוצת כללית ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב, מציע הסבר חדש לשאלה שמטרידה לא מעט אנשים הסובלים ממיגרנה: אם פעילות גופנית יכולה לעזור, למה כל כך קשה להתחיל להתאמן?

המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Cephalalgia, בחן את הקשר בין פעילות גופנית לבין מיגרנה בקרב מאות מטופלים בדרום הארץ. החוקרים מצאו כי פעילות גופנית מתונה קשורה להפחתה בעומס המיגרנה, לשימוש מופחת בתרופות בזמן התקף ולשיפור במדדי איכות החיים. עם זאת, המחקר מצביע גם על “מעגל קסמים” שמונע מחלק מהמטופלים להגיע בכלל לשלב שבו הם מסוגלים להתמיד בפעילות גופנית. 

מיגרנה אינה כאב ראש רגיל. מדובר בהתקפים של כאב בעוצמה בינונית עד חזקה, לעיתים פועם ולעיתים בצד אחד של הראש, המלווים לא פעם בבחילות, רגישות לאור ולרעש, ולעיתים גם בתסמינים מקדימים כמו הבזקי אור או הפרעות תחושה. התקף מיגרנה יכול להימשך שעות ואף ימים, ולפגוע משמעותית בתפקוד היומיומי, בעבודה, במשפחה ובאיכות החיים.

הפרדוקס מוכר היטב למטופלים: מצד אחד, פעילות גופנית מתונה נחשבת כלי חשוב באורח חיים בריא ועשויה לסייע בהפחתת תדירות וחומרת התקפי מיגרנה. מצד שני, דווקא בזמן שמיגרנה פעילה או תדירה, כל תנועה, אור חזק או מאמץ עלולים להרגיש בלתי אפשריים.

במחקר נמצא כי משתתפים שהצליחו לבצע פעילות גופנית של לפחות שעתיים בשבוע דיווחו על פחות ימי מיגרנה בחודש בהשוואה למי שלא עמדו ברף הזה: חציון של 3 ימי מיגרנה בחודש לעומת 5 ימים. בנוסף, הם השתמשו בפחות טריפטנים, תרופות נפוצות להפסקת התקפי מיגרנה, ודיווחו על פחות מוגבלות הקשורה למיגרנה ועל שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים. 

אלא שהנתון המעניין ביותר במחקר נוגע דווקא לקושי להתחיל לזוז. לפי הממצאים, אנשים שסובלים מיותר משלושה ימי מיגרנה בחודש נמצאים בסבירות נמוכה מ-50% לעמוד ביעדי פעילות גופנית. כלומר, ככל שהמיגרנה תדירה יותר, כך קשה יותר להיכנס לשגרה של פעילות, והיעדר הפעילות עלול בתורו להחמיר את המצב.

המחקר, בהובלת ד"ר עידו פלס מהמרכז למחקרים קליניים בסורוקה ופרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה בסורוקה, מציע גישה טיפולית דו-שלבית שנקראת PEPA - גישור תרופתי לפעילות גופנית.

הרעיון פשוט אבל משמעותי: במקום לצפות ממטופלים שסובלים מהתקפים תכופים “להילחם בכאב” ולהתחיל להתאמן בכוח, יש קודם לייצב את המיגרנה באמצעות טיפול תרופתי מונע. לאחר ירידה בעומס ההתקפים, כאשר הגוף והמוח פחות מוצפים בכאב, ניתן להחזיר בהדרגה את הפעילות הגופנית לשגרה.

במודל הזה, התרופה אינה נתפסת כסוף הדרך אלא כגשר. היא מאפשרת למטופל לצאת ממעגל הכאב, להתחיל לזוז, ובהמשך להפוך את הפעילות הגופנית לכלי טיפולי בפני עצמו. החוקרים מציינים כי פעילות גופנית עשויה לתרום בין היתר לשיפור בתפקוד כלי הדם ולוויסות מנגנוני כאב, ולכן יכולה לסייע בשמירה על תדירות נמוכה יותר של התקפים.

פרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה בסורוקה, הסביר: "אם אתם לא מצליחים להתאמן בגלל מיגרנה, אל תאשימו את כוח הרצון שלכם. ייתכן שאתם פשוט נמצאים מעל 'סף האימון הגופני', לכודים במעגל קסמים. טיפול מונע תרופתי נכון שיוריד את תדירות ההתקפים הוא לא רק פתרון לכאב, הוא המפתח שיפתח לכם את הדלת לחזרה לחיים פעילים ובריאים".

המסר המרכזי של המחקר חשוב במיוחד עבור מטופלים שמרגישים אשמה או תסכול מכך שאינם מצליחים להתמיד בפעילות. לפי החוקרים, במקרים רבים הבעיה אינה עצלות או חוסר משמעת, אלא עומס מחלה שמונע התחלה של שגרת אימון. לכן, טיפול נכון צריך להתחשב בנקודת הפתיחה של המטופל ולא להסתפק בהמלצה כללית של “תעשו ספורט”.

המחקר מסמן כיוון טיפולי מעשי יותר: קודם להפחית את תדירות ההתקפים, לאחר מכן לבנות בהדרגה יכולת תנועה ופעילות, ולבסוף להפוך את הפעילות הגופנית לחלק מהטיפול ארוך הטווח במיגרנה.