׳׳הפחד האמיתי? לא למות – אלא להיאנס׳׳: העדות המצמררת של טלי בינר מהטבח בנובה

היא הסתתרה שבע שעות בקרוואן, שמעה צעקות שנקטעו בפתאומיות, ולמדה על בשרה שמלחמה היא לא רק עניין של קליעים – אלא גם של גוף ונפש. טלי בינר, אחת מניצולות פסטיבל נובה, חושפת את הסיוט שלא מרפה.

7 באוקטובר 2023 נחרט כצלקת פתוחה בתודעה הישראלית – יום שבו מאות חוגגים הפכו למטרות, קורבנות לזוועה בלתי נתפסת. אבל לצד ההרס והמוות, היו גם פשעים שקטים יותר – כאלה שלעיתים רק הנפגעות שומעות.

טלי בינר, ששהתה בקרוואן סמוך לזירת הפסטיבל, הסתתרה שם במשך שבע שעות, במתח מתמשך ובלתי נתפס. "בהתחלה פחדתי מהרקטות, אחר כך מהירי, ובסוף – פחדתי להיאנס", היא משתפת בכאב.

לדבריה, כל שעה עברה כמו נצח. "שמעתי נשים צורחות, שמעתי גבר מתחנן: 'עזבו אותה, בבקשה עזבו אותה'. ואז – דממה. רק רסיסים באוויר וצל של מה שהיה פעם אנושי".

בינר מדברת על אובדן תחושת הביטחון – לא רק הפיזי, אלא הנשי. "מהרגע ההוא, משהו בתוכי כבה. לא פחדתי למות, פחדתי שיכפו עליי משהו, שיאנסו אותי – ושאף אחד לא ישמע. מיניות הפכה עבורי למילה מסוכנת, למשהו שמישהו עלול להשתמש בו נגדי".

היא מתארת חוויה רגשית שמלווה אותה עד היום: "אני לא יכולה לשמוע גבר מרים קול, לא יכולה להירדם בלי שהסיוט חוזר. האלימות המינית לא הייתה 'תוצאה של המצב' – היא הייתה מטרה".

טלי גם מתמודדת עם תחושת שתיקה כפויה: "יש נשים שחוו פגיעה, והן לא מדברות. הן פוחדות שיגידו להן שהן מדמיינות, או גרוע מזה – שיאשימו אותן".

העדות הזו לא נועדה לזעזע – היא נועדה להעיר. את הציבור, את המדינה, את רשויות האכיפה. כי יש פשעים שמתחבאים מתחת לפני השטח, והם שורפים את הנפש הרבה אחרי שהקליעים הפסיקו לעוף.

רק שנדע להקשיב. להאמין. ולא לשתוק.