בית המשפט דחה על הסף תביעה לבעלות על 50 אלף דונם בנגב: ''הרישום מוטעה''

התובעים טענו כי הקרקע הוענקה למנהיג בדואי בתקופה העות'מאנית, אך בית המשפט קבע שהתביעה התיישנה ולא הוצגו ראיות מספקות.
send whatsapp messsage send FB messsage
בית המשפט דחה על הסף תביעה לבעלות על 50 אלף דונם בנגב: ''הרישום מוטעה'' המחשה: רשות מקרקעי ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק לאחרונה נגד תביעה שהוגשה על ידי עזבון המנוח מוחמד יוסף סופי ובניו, אשר דרשו הכרה בבעלותם על שטח של כ-50 אלף דונם בדרום הארץ. לטענת התובעים, הקרקע ניתנה במתנה על ידי הסולטן העות'מאני עבד אלחמיד השני (שלט בין 1876–1909) למנהיג שבטי הבדואים בנגב, חמאד פאשה אלסופי ז"ל, אשר רשם אותה על שם בניו. עם השנים, לטענתם, המדינה השתלטה על הקרקע ורשמה אותה על שמה בשנות ה-80 במסגרת הליך הסדר מקרקעין "שגוי ומוטעה", תוך הסתרת זכויותיהם.

מנגד, המדינה, שיוצגה על ידי עו"ד טובה בוכריס מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי), טענה כי התביעה התיישנה זה מכבר, מאחר שהתובעים לא בדקו את מצב הקרקע במשך שנים רבות ולא הציגו כל ראיה מוכחת לזכויותיהם. כמו כן, המדינה הדגישה כי לא קיימים מסמכים רשמיים המאשרים את טענת ההענקה ההיסטורית, וכי הליך הסדר המקרקעין נעשה כדין.

בית המשפט: "לא הוכחה בעלות, התביעה נדחתה על הסף"
השופט יעקב דנינו בחן את טענות התובעים ופסק כי הם לא הצליחו להוכיח את בעלותם על הקרקע. לדבריו, התביעה לוקה בכשלים משמעותיים, לרבות היעדר הוכחה מספקת לשרשרת הבעלות, זיהוי הקרקעות וטענת המרמה.

השופט הבהיר כי "הרציונל החקיקתי להגן על בעלי מקרקעין מוסדרים מחייב הכרה בהתיישנות קצרה כאשר התוקף את הליך ההסדר הוא תובע הטוען לזכויות"​
. בנוסף, הוא ציין כי התובעים לא נקטו כל פעולה משפטית במשך עשרות שנים, ואף לא מחו בזמן אמת על רישום הקרקע על שם המדינה, מה שמחזק את טענת ההתיישנות.

חשיבות סופיות הרישום וחובת הפעולה בזמן אמת
פסק הדין מדגיש את עקרון סופיות הרישום, שלפיו לאחר סיום הליכי הסדר המקרקעין, מי שלא פעל בזמן לא יכול לתקוף את הרישום. השופט הדגיש כי הליכי ההסדר היו פומביים, וכל בעל עניין היה יכול להגיש ערעור בזמן אמת​

עוד נקבע כי טענות התובעים בדבר "מרמה" מצד המדינה לא נתמכו בראיות מספקות: "טעות של פקיד ההסדר, ואפילו כזו העולה כדי רשלנות, אין די בה כדי לבסס טענה כי רישום הזכות נעשה במרמה"​

השופט אף ציין כי המסמכים שהוצגו אינם מוכיחים כי הקרקע הועברה כחוק לתובעים או לצאצאי חמאד פאשה אלסופי. לדבריו, טענות התובעים נשענות בעיקר על מסורת משפחתית וסיפורים היסטוריים, ללא תימוכין משפטיים מספקים.

בית המשפט דחה את התביעה על הסף וחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח. המשמעות היא חיזוק מעמדה של המדינה בכל הנוגע לרישום מקרקעין בנגב וצמצום האפשרות לערער על הליכי הסדר שהסתיימו לפני שנים רבות.

הכרעה זו מצטרפת לשורת פסקי דין מחוזיים ועליונים הדוחים תביעות בעלות היסטוריות על קרקעות בנגב, תוך הדגשת חשיבות ההתיישנות והצורך בהוכחות משפטיות מוצקות. הפסיקה מחזקת את עקרון סופיות הליך הרישום ומחדדת את הצורך של מי שטוען לזכויות לנקוט בצעדים משפטיים בזמן אמת, ולא עשרות שנים לאחר מעשה.