''כאב לי הלב לראות קברי עריריים שאין מי שיקים להם מצבה''

''בפעם הראשונה ששמתי לב שיש בבית העלמין קברים שאיש לא דואג להם, הייתה לפני מספר שנים. ראיתי חלקות עליהן רק שלט עם שם הנפטר. בלי יציקת בטון, בלי מצבה, אתה רואה לפי התאריך העברי שעברו חודשים ולאיש אן האישה לא הקימו מצבה'', מספר חיים אבוטבול, תושב באר שבע, בן 40, שגם ביקש לעשות מצווה - לצקת על חשבונו בטון באותן חלקות בהן טמונים עריריים, לפחות את הבטון הראשוני. הוא נהג כך, עד שהאחראים במקום אמרו לו שאסור. ''שוכב נפטר, חודשים על גבי חודשים, גשם חודר לאדמה, אין מעליו לפחות יציקת בטון. מאוד כאב לי''.

''בכל זמן יש כמה קברים כאלה", מסביר חיים. ''אנשים עריריים, שאין להם משפחה, או שהשמפחה שכחה מהם, גרים רחוק, או שלא מדברים שנים, הבן אדם הולך לעולמו ואין אפילו מי שיגיד עבורו קדיש או יבוא לאזכרות, אז אני הרגשתי חובה לעשות את זה עבורם. יש לו מעטים כאלה בבית העלמין החדש".
​​​​​​​
חיים הביא את הנושא לידיעת הציבור בפוסט בקבוצת באר שבע ביחד. ''איך יתכן שאדם ערירי מסיים את ימיו בכבוד ולו זוכה לכבוד אחרון מסורת בידו שאדם ניטמן למנוחתו האחרונה עושים לו שכבת בטון ואחרי חודש גילוי מצבה איך יתכן שיש בתוכנו ערירים שלא זוכים לזה", כתב חיים.  "אני זועק ואומר איך יתכן שערירים אלו שנטמנו לפני כמה חודשים עדין לו קיבלו את כבודם האחרון".

העניין מורכב הרבה יותר מהכוונות הטובות של חיים אבוטבול: מזכיר המועצה הדתית בבאר שבע, שלמה אוחיון, מסביר שיש נוהל מסודר לטיפול בעריריים המובאים למנוחות. בין היתר, נעשים מאמצים לאתר בני משפחה וניתן לכך פרק זמן סביר של שלשה חודשים. ''אין מצב בו אדם ערירי נותר ללא מצבה, ובתוך פרק זמן של כשנה, אם לא נמצאו בני משפחה, אנחנו מקימים מצבה מתקציב המועצה הדתית. לאורך השנים הקמנו מצבות רבות לאנשים עריריים''. 

החוק בישראל ברור: הקמת מצבה לנפטרים גלמודים הינה זכות לכל אזרח. המוסד לביטוח לאומי מממן הקמת מצבה לנפטר בודד, שאין לו בישראל קרוב משפחה שנמנה עם אחד מאלה: הורה, בן זוג, בן או בת. את המצבה מקימה חברת הקבורה שטיפלה בקבורה. המצבה מוקמת 3 חודשים לאחר יום הקבורה.