העיתונאי הותיק אריה רפפורט הלך לעולמו בגיל 80

אבל כבד על קהיליית העיתונאים ודור ותיקי הספורט בנגב: העיתונאי אריה רפפורט הלך לעולמו הערב, רביעי,והוא בן 80, בביתו שבבאר שבע. רפפורט, יליד רעננה, סיקר את תחום הספורט משך עשרות שנים במקומון "כל-בי", למן היום הראשון.

אריה נולד ברעננה בשנת 1937 לפרידה (לבית שוגאל), חלוצה שעלתה ארצה ב-1935 לאחר מחנה הכשרה במולדתה, לטביה, וליצחק, דוור בתקופת המנדט, מנהל במרכזיית הטלפונים ברעננה עם קום המדינה וכתב בעיתוני הספורט של התקופה. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אמור היה לצאת עם אימו לביקור היכרות עם משפחת האם בלטביה, אך רוחות המלחמה שכבר החלו לנשב, גרמו לביטול דרכוני היציאה על ידי השלטונות הבריטים ובדיעבד למניעת הפיכת המסע המשפחתי לסוג של "כרטיס בכיוון אחד", שכן משפחת האם הושמדה בבור הריגה ב-1941. היה חבר בתנועת הנוער המחנות העולים. ב-1955, כחלוץ בקבוצת הכדורגל של הפועל רעננה, היה שותף לעלייתה הראשונה לליגת המשנה. את מרבית שירותו הצבאי עשה בפלוגת הקשר המוצנחת הראשונה, בין השנים 1955–1957, רובן תחת פיקודו של אורי גורן. בין השאר השתתף רפפורט בפעולות התגמול של הצנחנים במבצעי כנרת, (דצמבר 1955), ג'ראנדל, אל-ראווה וקלקיליה. בשלהי 1956 השתתף במבצע סיני.
על אבדן ההזדמנות לזכות ברקע אדום, בשלהי מבצע זה, הוא מספר בסיפרו "בין רעננה לבאר-שבע": " צניחה קרבית היא חלומו של כל צנחן... בעודנו במחנה בית ליד התבקשו כמה חיילים ממחלקת הקשר של יחידת הצנחנים 202 ואני בתוכם, להכין את עצמנו כדי להצטרף לכח שאמור היה לצנוח בשארם-אל-שייך. ... הספקנו כבר לארוז ציוד, ולצעוד לעבר כבש המטוס, אלא שאז התבשרנו ששארם אל-שייך נכבשה על ידי חטיבה 9 של השריון, בליווי אווירי צמוד, בסיומו של מסע חתחתים ארוך ומלא תעוזה, בדרך לא דרך, כשהם נעזרים בסיום על ידי הצנחנים. ההודעה הייתה משמחת כשלעצמה במישור הלאומי, אבל לא כל כך מבחינתנו באופן אישי, כי בגלל הכניעה החמצנו הזדמנות שלא תחזור, לזכות ברקע הנכסף". ב־1960 נישא לסימה (לבית אטיאס) והזוג עבר להתגורר בבאר שבע. לזוג שלושה ילדים. בתם היא (סגן-אלוף בדי') ורד לזר, ששימשה בין השאר כמפקדת מרכז הכשרה לטירוניות של בה"ד 12. בנם הצעיר, עמיר רפפורט, היה הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות ועוד. אחיו הצעיר של אריה, אבינועם פורת, הוא כתב בכיר במדור הספורט של ידיעות אחרונות.

בין השנים 1957–1977 שימש רפפורט כאלחוטן במשטרה, כשבחלק מהתקופה (1966–1987) שימש במקביל ככתב לענייני ספורט של מעריב בדרום. בתוך כך סיקר את שתי האליפויות הרצופות של הפועל באר-שבע של 1975, 1976. באמצע 1977 שימש כתב של המקומון שבע, ובשלהי אותה שנה נמנה עם צוות ההקמה של השבועון כל-בי באר-שבע והנגב. ב-1979 שימש במקביל גם ככתב לעניינים כלליים של מעריב, כולל סיקור ביקורו של הנשיא סאדאת בבאר-שבע, בחודש מאי, לצידו של ירון אנוש. בספטמבר אותה שנה "העביר את הפיקוד" בתחום לעיתונאי צעיר, בוקי נאה. בעונת 1978/79 של הפועל באר-שבע בליגה הבכירה, סיקר אותה בכתבות גם בגלי צה"ל.

ב-1988 הצטרף לצוות כתבי הספורט של ידיעות אחרונות. בשנת 2001 זכה רפפורט באות יקיר באר-שבע, בזכות תרומתו לחברה ולקהילה, כולל ספרו הראשון, "ארבעים שנות ספורט בנגב". בתחילת שנות התשעים, עם תחילת גל העלייה מברית המועצות לשעבר, הוא למד רוסית והשתמש בה כדי לסייע בהתנדבות לעולים חדשים. הוא הוביל להפיכתו של בי"ס נטוש בצפון שכונת ד' לאולם ספורט משופץ המשמש מאות ילדים בענף ההיאבקות החופשית.

ביוני 2013 פתח רפפורט בלוג בשם "אריה רפפורט ההיסטוריון" העוסק בתחום הספורט ובעניינים אחרים.

​​​​​​​

אריה רפפורט שהכרתי

זכיתי לעבוד במחציתו של אריה ז''ל, משך שנים רבות במקומון "כל-בי", החל מדצמבר 1982, גיליון 283. אלה היו ימי טרום המחשבים והאינטרנט וכמובן, טרום הטלפונים הסלולאריים. רפפורט כיתת רגליו בין בית המשפט, לתחנת משטרת באר שבע ומגרשי הספורט והביא, ממקור ראשון, את הסיפורים שריתקו את קוראי "כל-בי" שבוע אחרי שבוע.
מדי ערב ועד השעות הקטנות של הלילה, הוא היה מדפיס במכונת הכתיבה במשרדי העיתון ידיעות וכתבות, בעברית תקנית, עשירה, מכיר כל קצין וכל שוטר וגם, כל שחקן בכל קבוצה בנגב. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת בנושאי ספורט וגם זכר בעל פה את כל הטלפונים של כל מרואייניו.
איש צנוע, מעט מופנם, נעים הליכות, יסודי בכל אשר עשה. הוא היה שומר כל קטע עיתונות וכל צילום וגם שולף אותם במהירות. בביתו שרחוב וינגייט, בשכונה ג' בבאר שבע, ניהל ארכיון עשיר ונדיר. שוטרים ועורכי דין "עשו לו כבוד". דור עורכי הדין התיקים בבאר שבע, בהם שמות מיתולוגיים כמו סוזי שליו, חיים קאזיס, אבי יהב, בלפור קויתי, היו בין אלה שהיה מחייג אליהם דרך קבע.

במחצית השניה של שנות התשעים החל לעבוד מביתו. טרם היה אינטרנט והוא היה שולח את חברו הטוב נתן עם דיסקטים עליהם מוקלדות הכתבות של אותו שבוע. הוא המשיך לכתוב ב"כל-בי" כמעט עד לסגירתו.

כאשר "כל-בי" נסגר, הוא התקשר אליי ושאל אותי אם יש מקום חדש לכתוב בו. הצעתי לו לפתוח בלוג. הסברתי לו הסבר קצר מאוד. תוך ימים ספורים הוא הקים בלוג מרתק, בשם "ההסטוריון", בו הביא סיפורים על ימים עברו. רק לפני מספר ימים עוד פרסם כתבות בבלוג שלו. הכתבה האחרונה בבלוג היא מלפני 4 ימים, על מרכז גילת בבאר שבע.

גם כאשר זכה לימי עדנה ונחת ממשפחתו, ויכל לפרוש לגמלאות ולמנוחה, המשיך לכתוב ואפילו לקח על עצמו ללמוד את השפה הרוסית. 

היו לנו שיחות ארוכות, במיוחד במחצית הראשונה של שנות השמונים, עת היה יורד לדפוס גיליון "כל-בי" בימי רביעי בלילה והעבודה הייתה נמשכת כל הלילה. היה מספיק לזרוק לו שם והוא היה שולף את כל המידע. עיתונאי אמיתי, כמותו נותרו היום מעטים.

כבר מתגעגעים.

יהי זכרו ברוך!