השקופים: כיצד קרה שכל כך הרבה אנשים בבאר שבע נפלטו לרחוב?

הלב נקרע: למעלה ממאה איש בבאר שבע הפכו דרי רחוב, "הומלסים" בשפה העממית, לאחר שמכל מיני סיבות איבדו את כל רכושם ונותרו חסרי קורת גג. הם אנשים שקופים, בלי כתובת מגורים, בלי שם, בלי מי שידאג להם. פעם הם היו אנשים מועילים לחברה, עובדים, מנהלים, זוכים לכבוד. ואז, מגיע רגע המשבר בחיים, אותו הם עברו לבד. לא ידעו איך להתמודד, איבדו את רכושם ואת משפחתם. בגלל אופי מצוקתם, אין להם אפשרות אפילו להתחיל בהתליך שיקום.
"היה איש אחד, בכיר בחברה ציבורית, שמת לנו ברחוב", מספר יוסי אלמקייס, באר שבעי עם לב של זהב. "האיש היה מנהל וכתוצאה מגירושין, איבד הכל. היית רואה שהוא איש מכובד – מברך אותך לשלום, שואל לשלומך בשפה יפה. הוא מת ברחוב, לבד".

בעוד שיוסי מדבר איתי, הוא קולט בזווית את העין את ל', אישה כבדת משקל, שמכורה לטיפה המרה. האישה איבדה את הכרתה ברחוב, אחרי שלגמה שתי מנות של וודקה. "קומי קומי", הוא אומר לה. האישה בקושי נושמת. "תביא לי לשתות מים", היא אומרת ליוסי בקול מבולבל. "היא לפעמים נופלת ואז צריך להזמין לה אמבולנס. והיא לא לבד. יש פה עשרות אנשים כאלה"

ליוסי חנות בגדים בעיר העתיקה, לא רחוק מסניף בנק לאומי. הוא אינו עמותה. הוא אדם פרטי שלא יכול היה להישאר אדיש למה שקורה בבאר שבע. "לפעמים, מה שאדם כזה צריך, הוא שיעמידו אותו על הרגליים. מקלחת, בגדים נקיים, מסגרת טיפולית שתכוון אותו. הרי אפשר לטפל בהתמכרויות. אפשר למצוא מסגרת של דיור מוגן".
בעוד שיוסי מדבר איתי, הוא קולט בזווית את העין את ל', אישה כבדת משקל, שמכורה לטיפה המרה. האישה איבדה את הכרתה ברחוב, אחרי שלגמה שתי מנות של וודקה. "קומי קומי", הוא אומר לה. האישה בקושי נושמת. "תביא לי לשתות מים", היא אומרת ליוסי בקול מבולבל. "היא לפעמים נופלת ואז צריך להזמין לה אמבולנס. והיא לא לבד. יש פה עשרות אנשים כאלה, שאין להם מסגרת. ישנים בכל מיני חורים, לפעמים מחרבנים במכנסיים, אין להם איפה להתקלח או מה לאכול. חלקם ימותו ברחוב, עוד מעט חורף, הקור הורג אותם".

ציון חורי, גם הוא בעל עסק בעיר העתיקה, מתנדב לסייע לאותם דרי רחוב, מכספו וזמנו הפרטיים. הוא פותח לא אחת ביתו, כדי שאותם חסרי מזל יתקלחו ויאכלו ארוחה חמה. "היה לי סיפור קורע לב, של צעירה שעלתה לארץ מצרפת ולא הייתה יכולה לשכור בית. היא נזרקה לרחוב מהר מאוד. הפתרון היחידי בשבילה היה לישון באיזה מקום עם עשרה גברים במצבה, מה שלא הסכימה כמובן. היא ישנה ברחוב. איתרנו את אימא שלה, שגרה בחו"ל, לנסות לסייע לה. אני מכיר עשרות מקרים עצובים, של אנשים שאין להם איפה לישון. אנשים שחיים ברחוב ועלולים למות בו יום אחד".
לדברי חורי, יש בין דרי הרחוב לא מעט עולים, בהם אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. אחרים, הם פשוט אנשים חסרי מזל, שאיבדו הכל. "מישהו צריך לעזור לנשמות האלה, לתת להם מסגרת, להחזיר אותם לחיים. אסור לנו לעצום את העיניים".

"היה לי סיפור קורע לב, של צעירה שעלתה לארץ מצרפת ולא הייתה יכולה לשכור בית. היא נזרקה לרחוב מהר מאוד. הפתרון היחידי בשבילה היה לישון באיזה מקום עם עשרה גברים במצבה, מה שלא הסכימה כמובן."

הרב גדי מזוז, חבר מועצת העיר מטעם הבית היהודי, מעריך שבבאר שבע יש מאות מקרים של מחוסרי בית, בדרגות שונות של תפקוד: "זה לא קשה להיקלע למצב הזה. רבים ממחוסרי הבית היו אנשים שתפקדו בחברה. די שאדם ייקלע לחובות, לא יוכל לעמוד בתשלומי משכנתא או שכר דירה, כדי להיזרק לרחוב. המערכת היום מאוד אכזרית, אין בה רחמים. אנשים יכול להיקלע לחובות גדולים ולאבד הכול. כדי שזה לא ייקרה, המערכת צריכה להראות יותר חמלה, יותר התחשבות. כשאדם נקלע למצב כזה, יש להושיט לו עזרה. צריכה להיות מסגרת הוליסטית, שתסייע לאנשים לצאת מחיי הרחוב, אשר תכלול בידקות רפאויות, טיפול בבעיות רפואיות אם קיימות, טיפול בהתמכרויות, אבחנת התמונה הכוללת. אי אפשר לזרוק אנשים כאילו היו חפצים או לא להכיר בקיומם".
חלק מהמקרים עצובים: אנחנו מכירים את פניהם מהעיר העתיקה. י', בן 54, הפך אלכוהוליסט. ילדותו טראגית, היה מושא לצחוק של חבריו. הוא איבד חלק משיניו, פניו שרופים מהשמש. הוא מסתובב חסר מעש בעיר העתיקה, לפעמים יפגוש חבר לשתייה. ל', בת כ-50, שתיינית. רגליה מלאים בפצעי לחץ. היא לא מקבלת טיפול רפואי, רק וודקה שקונים לה אנשים שמרחמים עליה. אם לא תובא לטיפול, במצבה, תצטרך לעבור כריתת רגליים. זאת, אם תשרוד את החורף. יש שתיינים שישנים במה שפעם היה הסנוקר הגדול שמתחת לקולנוע שביט. פסג' שביט היה פעם מקום בילוי נוצץ, בבאר שבע של שנות השישים. אנשים היו באים לראות סרטים של ז'אן פול בלמונדו, של אנני זי'ררדו, של פול גאבן. היום המקום עומד מוזנח ומושך אליו את אותם שקופים, שאיש לא רוצה בחברתם. יש מי שלא יחסכו מהם גם קללות עסיסיות או יגרשו אותם בגסות. אחרים, שאולי גדול בבית עם ערכים וחינוך לאהבת האדם, יקנו להם בקבוק מים ביום חום לוהט או קפה בקור המקפיא. הרוב יהיו אדישים, ינסו להתעלם מקיומם.

אחרים מוצאים פינות אחרות מסוכנות לישון. יש מי שירחם עליהם וייתן להם מזון. בשישי- שבת הם יהיו זרוקים. חלק, ימצא את מותם ויפונה עם תווית "ללא שם". חסרי פנים, חסרי שמות, הופכים בעיניי אנשים מסוימים למטרד שמכער להם את החוויה האורבנית. המדינה, שעברה הפרטה אכזרית ורואה כל דבר דרך החור בגרוש, אינה מתעניינת בהם. זוהי התחתית, שכאשר מגיעים אליה הופכים למתים-חיים.
אלמלא אותם מלאכים של ממש, כמו יוסי אלמקייס או ציון חורי, ספק אם מישהו היה עושה איתם חסד אנושי, כמו לפתוח את הבית כדי לתת להם כריך לשבת או מקלחת, כי הם מתבוססים בצואתם.
חלק מחסרי הבית הם אנשים מבוגרים, ללא חיסכון פנסיוני וללא קצבת קיום. אם הם מקבלים משהו, זו קצבה כל כך זעומה, עד כי לא יכולים לשכור בית, כי מי ייתן להם, כי הרי כולם בבאר שבע מחפשים "שוכרים איכותיים", צעירים ויפים.
ויש שיגידו, כי תופעות כאלה יש בכל הערים הגדולות. זה לא מצדיק את גזר דין המוות שאנחנו, כחברה, גוזרים על האנשים האלה.

זה לא קשה להיקלע למצב הזה. רבים ממחוסרי הבית היו אנשים שתפקדו בחברה. די שאדם ייקלע לחובות, לא יוכל לעמוד בתשלומי משכנתא או שכר דירה, כדי להיזרק לרחוב. המערכת היום מאוד אכזרית, אין בה רחמים.