לתת בלי חשבון, לזכור בלי גבול

לתת מכל הלב ולזכור מכל הלב

יש דברים שאדם נותן לאחרים ושוכח כעבור רגע, ויש דברים שאחרים נותנים לו והוא חייב לזכור כל חייו. דווקא ההבדל הזה מגלה את עומק אישיותו של האדם. לתת מבלי לנהל פנקס חשבונות, ולקבל מבלי למחוק את זכרו של מי שהעניק לנו. לכאורה מדובר בשתי התנהגויות פשוטות, אך למעשה הן מבטאות שתיים מהמידות הנעלות ביותר שעליהן מושתתת חברה אנושית מתוקנת.
אחד המבחנים האמיתיים של נתינה אינו כמה נתנו, אלא מה אנחנו מצפים לקבל בחזרה. יש מי שנותן, אך ממשיך לשאת עמו את זיכרון הנתינה, מזכיר אותה בשעת מחלוקת ומצפה להכרת תודה. במובן מסוים, הוא לא באמת נתן, אלא העניק הלוואה שלא נקבע לה מועד פירעון.
היהדות מלמדת אותנו שנתינה אמיתית צריכה להשתחרר מהאגו ומן הציפייה לתמורה.

הרמב''ם , בהלכות מתנות עניים, מציב בראש שמונה מעלות הצדקה את הסיוע לאדם כדי שיוכל לעמוד על רגליו ולא יזדקק עוד לאחרים. וכן הוא משבח נתינה שבה הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי קיבל. איזה רעיון עמוק. הנתינה מגיעה לשלמות דווקא כאשר היא אינה זקוקה למחיאות כפיים, לפרסום או להכרת תודה. האדם נותן משום שהוא רוצה להיטיב, ולא משום שהוא מבקש להגדיל את ערכו בעיני הזולת.

אבל לצד החובה לתת, קיימת חובה מוסרית לא פחות חשובה. לדעת לקבל ולזכור. יש אנשים שיודעים לבקש עזרה בשעת צרה, אך ברגע שהם חוזרים לאיתנם, הם שוכחים מי עמד לצידם. היהדות רואה בכפיות טובה פגם עמוק באישיות. הכרת הטוב אינה רק נימוס, אלא היכולת להכיר בכך שלא הגענו לכל הישגינו בכוחות עצמנו.
בפרשת כי תבוא נאמר. ''וְ זָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל '' (דברים) שימו לב לחידוש. התורה אינה אומרת לנו רק להודות על מה שקיבלנו, אלא לזכור שגם הכוח להצליח אינו מובן מאליו. אם כך ביחס לבורא, קל וחומר שעלינו לזכור את בני האדם שהיו עבורנו מקור של תמיכה, עידוד, עצה או הזדמנות.

מסכת אבות , מביאה את שאלת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אלעזר בן ערך משיב. ''לב טוב''. ורבן יוחנן בוחר בתשובתו, משום שהיא כוללת את יתר המידות. לב טוב יודע גם להעניק וגם להכיר טובה.
בספר שמואל ב' , מסופר שלאחר שדוד המלך התבסס במלכותו, הוא שואל שאלה יוצאת דופן. '' הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן ''. דוד אינו מחפש מי יוכל לעזור לו, אלא מי ממשפחת חברו יהונתן יוכל ליהנות מטובתו. הוא מאתר את מפיבושת, בנו של יהונתן, משיב לו את אדמות משפחתו ומזמין אותו לאכול תמיד על שולחנו. חשבו על כך. יהונתן כבר אינו בחיים, מפיבושת אינו יכול להשיב לדוד את מה שנתן לו, ואין כאן שום תמורה. אבל דוד אינו שוכח את הטובה שעשה עמו חברו. הגדולה האמיתית של האדם מתגלה לא רק במה שהוא עושה למען החיים שלצידו, אלא גם במה שהוא זוכר למען מי שכבר אינו יכול לגמול לו.

כשאתם מעניקים עזרה למישהו, אל תזכירו לו בעתיד מה עשיתם למענו. אם צריך להזכיר, כנראה שהנתינה טרם השתחררה מהאגו.
נהלו לעצמכם פנקס תודה, לא פנקס חובות. זכרו מי עודד אתכם, מי פתח לכם דלת ומי היה שם ברגעים הקשים.
למדו את ילדיכם לתת בלי לצפות לפרס, אך גם להודות על הדברים הקטנים שמקבלים מאחרים. ובעיקר, אל תמדדו את מערכות היחסים שלכם לפי השאלה מי נתן יותר. מערכות יחסים אינן מאזן חשבונאי, אלא מרחב של נדיבות, כבוד והדדיות.

יש הבדל עצום בין אדם שזוכר כמה הוא נתן לבין אדם שזוכר כמה נתנו לו. הראשון עלול להפוך את טוב לבו לתביעה מן הזולת, ואילו השני הופך את הטוב שקיבל למקור של ענווה והכרת תודה. אולי זו אחת מנוסחאות החיים היפות ביותר. את הטוב שאנחנו עושים לאחרים נשאיר מאחורינו, אבל את הטוב שאחרים עשו למעננו ניקח עמנו תמיד. כי אדם גדול אינו זה שזוכר למי נתן, אלא זה שלעולם אינו שוכח מי נתן לו.

חברות וחברים , מודה לכם קריאת המאמרים לרבות הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.