לב טוב לא מחפש לעמוד מעל אחרים, אלא מתכופף כדי להגביה אותם

יש רגעים בחיים שבהם אדם מגלה מי הוא באמת, לא כשהוא עומד זקוף על במה, לא כשהוא זוכה להערכה או לתהילה, אלא דווקא כשהוא בוחר להתכופף. להתכופף אל ילד שלא מצליח. להתכופף אל אדם שנשבר. להתכופף אל מי שאף אחד כבר לא רואה. זהו רגע שקט, כמעט בלתי נראה, אבל בו נבחנת הגדולה האמיתית. כי העולם מלא באנשים שיודעים לעלות. לטפס, להשיג, לנצח, לבלוט. אבל מעטים הם אלו שיודעים לרדת, לא ממקום של חולשה, אלא ממקום של לב. לב שלא זקוק להיות מעל אחרים כדי להרגיש גבוה. לב שלא מודד את עצמו ביחס לאחרים, אלא ביכולת שלו להרים אותם. וזו אולי המהפכה השקטה ביותר. להבין שהאדם הגדול באמת, הוא זה שמוכן להתכופף, כדי שמישהו אחר יוכל לעמוד.

התורה מציבה בפנינו מודל שונה לחלוטין של גדלות. משה רבנו, גדול הנביאים והמנהיגים, מתואר כ"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". אין זו ענווה של חולשה, אלא של עוצמה פנימית. אדם היודע את מקומו, ולכן אינו זקוק להגביה את עצמו על חשבון אחרים.
הרמב"ם , בהלכות דעות, מחדד עיקרון עמוק. בעוד שבמרבית המידות יש ללכת בדרך האמצע, במידת הגאווה יש להתרחק עד הקצה. מדוע? משום שהגאווה מרחיקה בין אדם לאדם, יוצרת היררכיה מלאכותית של "מעל" ו"מתחת". לעומתה, הענווה פותחת את הלב, מאפשרת לאדם לראות את זולתו, לא מלמעלה, אלא בגובה העיניים, ולעיתים אף מלמטה, מתוך נכונות להרים.
חז"ל מוסיפים ומעמיקים: " איזהו מכובד? המכבד את הבריות " (אבות) הכבוד האמיתי אינו נובע מהמעמד, אלא מהיחס. מי שמרים אחרים, מתרומם בעצמו.
גם בהגות האוניברסלית אנו מוצאים הד ברור לכך. הפילוסוף קאנט לימד כי יש לראות בכל אדם "תכלית בפני עצמו", לא אמצעי. המשמעות היא עמוקה. לא להשתמש באדם כדי להתקדם, אלא להתכופף אליו כדי לכבד את עצם קיומו. 

מסופר על רבי אריה לוין, שכונה "אבי האסירים", שהיה נוהג לבקר אסירים וללוותם ברגעים הקשים ביותר. פעם אחת, כאשר הגיע לביקור, אמר לשומר. "באתי לבקר אותנו". השומר תיקן אותו. "אותו". אך רבי אריה השיב בעדינות. "כשאחד מאיתנו סובל, כולנו שם". זהו לב שאינו עומד מעל, אלא יורד עד שהוא נוגע בכאב עצמו.
ומן העולם הרחב. מורה בבית ספר פשוט הבחין בתלמיד חלש במיוחד, כזה שכבר סומן כ"לא יצליח". במקום להציב אותו בתחתית הסולם, הוא בחר להתכופף, לשבת איתו יום-יום, ללמד אותו בסבלנות, ובעיקר להאמין בו. שנים לאחר מכן, אותו תלמיד סיפר. "הוא לא רק לימד אותי, הוא החזיר לי את עצמי". לפעמים, כל מה שאדם צריך, זה מישהו שירד אליו, כדי שהוא יוכל לעלות.

חברות וחברים יקרים, הלב הטוב אינו רעיון, הוא בחירה יומיומית. הנה כמה דרכים פשוטות להפוך את הרעיון למציאות .
להקשיב עד הסוף - לא רק לשמוע, אלא להיות שם באמת.
לכבד גם כשאין תמורה - יחס אמיתי אינו תלוי אינטרס.
לחפש את מי שנשאר בצד - בעבודה, במשפחה, בחברה. דווקא שם הלב נבחן.
לפרגן בנדיבות - הצלחת האחר אינה איום, אלא הזדמנות לגדול יחד.
לעשות חסד בשקט - המעשים הגדולים ביותר נעשים בלי קהל.

לסיכום , קבלו על עצמכם השבוע משימה אחת. לזהות אדם אחד שזקוק להרמה, ולהיות שם עבורו. בלי דרמה, בלי הצהרות. רק לב. בסופו של דבר, האדם אינו נמדד בכמה גבוה הצליח לעמוד, אלא בכמה נמוך היה מוכן לרדת כדי להרים אחרים. לא מי שעמד מעל, נשאר בזיכרון, אלא מי שהתכופף, נגע, האמין, והשאיר אחריו לבבות עומדים. כי יש אנשים שמטפסים לפסגה, ונשארים לבד. ויש אנשים שמתכופפים, ובונים הר של בני אדם סביבם. והאמת הפשוטה והמטלטלת היא זו. הגובה האמיתי של האדם, נמדד ביכולת שלו להרים מישהו אחר מן האדמה.
חברות וחברים , מוד לכם על קריאת המאמרים וכן על הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.