מדימונה לפסגת ההייטק: מאי פיאמנטה הקימה את Vee וגייסה מעל 25 מיליון ש״ח בלי לפחד להיכשל

מאי פיאמנטה לא גדלה בתוך “בועת ההייטק”. הילדות שלה בדימונה הייתה הרבה יותר קרובה לשכונה, לבית הספר המקומי, ולתחושה המוכרת של פריפריה שבה יש חלומות, אבל לא תמיד יש להם מסלול ברור קדימה. 
שנים אחר כך, כשהיא כבר מנהלת חברה ממשרד גבוה שמשקיף על תל אביב, היא עדיין חוזרת לבית ההורים ומרגישה את אותו פער. 
העיר שממנה יצאה לא תמיד נותנת לילדים שגדלים בה מספיק הזדמנויות כדי להמריא, גם אם יש להם כישרון ורעב אמיתי.

את Vee היא התחילה לבנות בשנת 2019 שהיתה רק בגיל 19. זה לא היה “רעיון על מפית”, אלא ניסיון לפתור בעיה שהיא פגשה שוב ושוב מקרוב, בתוך עולם העמותות והמלכ"רים. 
מאי מגיעה עם רקע ארוך בעשייה חברתית מגיל צעיר, ובהמשך גם תפקיד משמעותי בשירות הצבאי במרחב טכנולוגי, כך שהחיבור בין טכנולוגיה לתועלת ציבורית לא היה אצלה טרנד, אלא נקודת מוצא. 
כשהחברה יצאה לדרך בפועל בתחילת תקופת הקורונה, היא התלבשה בדיוק על הרגע שבו העולם חיפש איך לעזור מרחוק. המודל הראשון התמקד בחיבור בין עמותות למתנדבים, והביקוש היה טבעי. אנשים ישבו בבית ורצו להרגיש שהם עושים משהו טוב.

אבל אז הקורונה נחלשה, והמציאות התחלפה במהירות. מה שנראה כמו תזמון מושלם התחיל להיתקע. 
ההתנדבות הווירטואלית ירדה, נוספו שאלות של אחריות, ביטוח ובטיחות, והצמיחה נבלמה. כאן הסיפור של מאי כבר לא נשמע כמו אגדה על סטארטאפ שמטפס בקו ישר, אלא כמו החיים עצמם. 
החברה נפגעה משמעותית, ובנקודה הזו מאי והצוות הבינו שהשאלה היא לא איך מקשטים מצגת למשקיעים, אלא אם מעזים להודות שהמוצר המקורי כבר לא מספיק טוב.

הפיבוט הגיע עם מחיר כבד. החברה צמצמה עשרות עובדים עד שנשאר צוות קטן מאוד, ואז התחילה לשאול את המלכ"רים שאלה פשוטה. מה אתם באמת צריכים. 
אחרי מאות שיחות, התשובה שחזרה שוב ושוב לא הייתה “עוד מתנדבים” ולא “עוד כסף”, אלא “צוות”. 
אנשים שיעשו את העבודה היומיומית שאין לעמותות יכולת להחזיק, שיווק, תקשורת, כתיבת מענקים, מחקר, ניהול תורמים. העבודה האפורה, החשובה, זאת שבלעדיה אין גדילה ואין יציבות.

בדיוק כאן נולדה Vee מחדש. במקום לשמש שוק שמחבר מתנדבים, החברה פיתחה סוכני AI ייעודיים למלכ"רים, עובדים וירטואליים שמאפשרים לארגונים להגדיל פעילות בלי להוסיף מצבת כוח אדם. 
בתוך המודל החדש יש כיום שני מוצרים מרכזיים. “מגי”, עובדת וירטואלית שמטפלת בניהול רשתות חברתיות, כולל יצירת תוכן, 
אוטומציה ותכנון עבודה, ו”גראנט”, כלי שמסייע באיתור מענקים והכנת בקשות, ומוצג כפתרון שמוריד דרמטית עלויות לעומת ליווי מקצועי אנושי. 
המחיר להגשת מענק דרך הכלי הוא פחות מ-99 דולר, לעומת עלות ממוצעת של 1,500 דולר בשוק.

החברה, שמובלת על ידי מאי כמייסדת ומנכ"לית, עובדת עם צוות טכנולוגי בישראל ומיקוד מסחרי חזק בארצות הברית, שם נמצאים גם רוב הלקוחות שלה. 
לפי הנתון שביקשת לשלב, מאז הקמתה ועד היום Vee גייסה מעל 25 מיליון ש"ח. 
מאחורי המספר הזה מסתתר סיפור פחות נוצץ ויותר חשוב, חברה שחוותה “כמעט” אמיתי, עשתה סיבוב פרסה כואב, והצליחה להמציא את עצמה מחדש סביב צורך שמלכ"רים מכירים היטב: לא חסר להם חזון, חסר להם צוות.

ואולי כאן נמצא גם “הסוד” שמאי חוזרת אליו, לא לפחד להיכשל. 
לא כמשפט השראה שמודפס על קיר, אלא כבחירה תפעולית. להסתכל על מה שלא עובד, לא לברוח, לא לייפות, ולשנות כיוון בזמן. 
זה קל לכתוב על זה כשהחברה כבר על הרגליים. הרבה יותר קשה לעשות את זה כשצריך לקבל החלטות שמשנות חיים של עובדים ושל מיזם שלם.

בין תל אביב לדימונה, בין חדר ישיבות שמדבר על שוק אמריקאי לבין סלון הבית שבו הכל התחיל, מאי עדיין מחזיקה את אותו מתח פנימי. 
היא יודעת מה אפשר לבנות כשנותנים הזדמנות, והיא גם רואה בעיניים את המקומות שבהם ההזדמנות הזו עדיין לא מובנת מאליה. 
אולי בגלל זה הסיפור שלה לא נגמר בגיוס או במוצר, אלא בשאלה שממשיכה לרוץ איתה הביתה: כמה ילדים בדימונה ובערי הדרום בכלל יגלו שיש להם את היכולת, לפני שמישהו יגיד להם שאין.