המתנה שבכישרון, וההזדמנות שבחיסרון
יש אנשים שמבלים את חייהם בניסיון להוכיח לעולם כמה הם מוכשרים, ואחרים מבלים אותם בניסיון להסתיר את המקומות שבהם הם פחות טובים. אבל אולי הסוד לחיים שלמים נמצא דווקא בהבנה עמוקה יותר. הכישרונות שלנו אינם סיבה להתנשא, אלא שליחות שעלינו לממש. והחסרונות שלנו אינם סיבה להתבייש, אלא הזמנה להמשיך להיות בתהליך של צמיחה.
כל אדם נולד עם מתנות שקיבל מבלי שבחר בהן, אך גם עם מקומות לא שלמים שבהם ניתנה לו האפשרות לבחור, להתאמץ, להשתפר ולהשלים את עצמו. השאלה האמיתית איננה רק מה קיבלנו בחיים, אלא מה אנחנו עושים עם מה שקיבלנו ועם מה שחסר לנו. הכישרון הוא מתנה, החיסרון הוא הזדמנות.
ביהדות יש תפיסה מרתקת שלפיה האדם אינו נמדד רק במה שניתן לו מלידה, אלא גם במה שהוא מצליח לבנות בעצמו. בפרשת כי תשא נאמר על בצלאל. '' וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה '' (שמות). רש״י מסביר שחכמה היא מה שאדם לומד מאחרים, תבונה היא מה שהוא מבין בכוחות עצמו מתוך לימודו, ודעת היא רוח הקודש. יש כאן מסר נפלא. אפילו הכישרון הגדול ביותר אינו מסתכם במה שנולדנו איתו. הוא מתפתח באמצעות למידה, התבוננות והשקעה.
הרמב״ם מלמד אותנו שהאדם אינו מוצר מוגמר, בהלכות דעות, מציע תפיסה חינוכית עמוקה. '' יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות... עד שיקבעו הדעות בנפשו ''. הרמב״ם מלמד שמידותיו של אדם אינן גזירת גורל. גם אם אדם נוטה מטבעו לכעס, לקמצנות או לגאווה, הוא יכול לעצב את אישיותו באמצעות תרגול והתמדה. כלומר, אין אנו חייבים להישאר כפי שנולדנו. אפשר להשתנות, לתקן ולהתעלות. ומכאן אפשר ללמוד דבר נוסף. הכישרון הוא נקודת הפתיחה שלנו, אבל העבודה על החסרונות היא חלק בלתי נפרד מההישג האנושי שלנו.
אחד הסיפורים המרגשים בתורה מתרחש כאשר משה רבנו נדרש לקבל עליו את השליחות להוציא את ישראל ממצרים. משה אומר להקב״ה ''לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'' (שמות). הקב״ה אינו מוותר על משה בשל קשייו, אלא מצרף אליו את אהרן אחיו, איש הדברים, שיהיה לו לפה. אולם היופי האמיתי נמצא בתגובתו של אהרן. רש״י מפרש על הפסוק ''וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ'' (שמות) אהרן לא קינא באחיו על המנהיגות שניתנה לו, אלא שמח באמת בהצלחתו. איזו גדלות נפש. משה לא נדרש להיות מושלם, ואהרן לא נדרש להתחרות בו. כל אחד הביא את כוחו ואת כישרונו, ודווקא השילוב ביניהם אפשר להם למלא את השליחות. לפעמים החיסרון שלנו אינו מכשול בדרך להצלחה, אלא הסיבה שבגללה אנחנו זקוקים לאחרים, לומדים מהם ומגלים את הכוח שבשותפות.
כיצד נחנך את עצמנו להפוך את הרעיון לדרך חיים?
נפסיק להשוות את עצמנו לאחרים. במקום לקנא בכישרונו של אדם אחר, נלמד ממנו ונשאל מה אנחנו יכולים לשפר בעצמנו.
נזהה את הכישרונות שלנו ונשתמש בהם כדי להועיל לאחרים. מתנה שאיננו מעניקים ממנה לסביבה נשארת מתנה שלא הגשימה את ייעודה.
נלמד להקשיב לביקורת מבלי להיעלב מיד. לעיתים דווקא האדם שמצביע על חולשתנו מעניק לנו הזדמנות שלא היינו מגלים בעצמנו.
נלמד לפרגן לאחרים באמת. הצלחתו של אדם אחר אינה גורעת מהאור שלנו. היא רק מזכירה לנו כמה אור יש בעולם. ובעיקר, נלמד להכיר תודה על מה שקיבלנו, לצד הענווה להודות במה שעדיין חסר לנו.
לסיום , אולי זו אחת התובנות החשובות ביותר בחיינו. אל לנו להתגאות בכישרונות כאילו יצרנו אותם בעצמנו, ואל לנו להתבייש בחסרונות כאילו הם מגדירים את מי שאנחנו. הכישרונות שקיבלנו הם הפיקדון שהופקד בידינו, החסרונות הם ההזדמנות שניתנה לנו להשתפר, והבחירה מה לעשות עם שניהם היא כבר בידיים שלנו. כי בסופו של יום, אלוקים אינו מצפה שנהיה אנשים שאין בהם חסרונות, אלא אנשים שאינם מפסיקים לצמוח.
חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים , לרבות הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.



































