האדם המאושר אינו נטול דאגות - הוא פשוט לא נותן להן לשבור אותו

אדם שמח, הוא זה שאין לו דאגות. אדם מאושר, הוא זה שיש לו דאגות, אך הוא לא נותן להן לשבור את רוחו.
יש משפטים שנראים פשוטים על פני השטח, אך ככל שמתבוננים בהם הם מתגלים כעמוקים מאוד. נדמה לעיתים שהשאיפה האנושית היא להגיע למקום שבו אין דאגות כלל, כאילו זהו התנאי לשמחה. אך המציאות מלמדת אחרת. דאגות אינן תקלה בחיים, אלא חלק מהמרקם שלהם. השאלה האמיתית איננה האם נחיה ללא דאגות, אלא איזה אדם נהיה בתוך עולם שיש בו דאגות.
היהדות אינה מציעה אשליה של חיים סטריליים מדאגות, אלא דרך חיים של עמידה פנימית מולן. הרמב״ם כותב במשנה תורה בהלכות לולב ש" השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא" כלומר, השמחה איננה תוצאה של נסיבות נוחות, אלא עבודה של האדם בתוך המציאות עצמה. האדם אינו מחכה לעולם מושלם כדי להיות שמח, אלא בונה שמחה בתוך עולם לא מושלם.

לעומתו, הרמב״ן באיגרת הרמב"ן (ממליץ לקרוא פעם בשבוע) מצייר קו אחר, רגשי יותר, של עבודה פנימית. התרחקות מכעס, זהירות מגאווה, וחתירה ליישוב הדעת. לא ביטול הקשיים, אלא בניית נפש שאינה נשברת מהם. שני הקולות הללו יחד יוצרים תמונה שלמה. הרמב״ם מדבר על שמחה כעבודה, והרמב״ן על יציבות פנימית כמידה. וביחד הם משרטטים אדם שאינו תלוי בהיעדר דאגות, אלא ביכולת לעמוד בתוכן.

גם בעולם הרחב מופיע אותו רעיון בלבושים אחרים. כאשר מתבוננים באדם מול מציאות מאתגרת, מתברר שוב ושוב שהפער אינו בין מי שיש לו בעיות למי שאין לו, אלא בין מי שהבעיות מנהלות אותו לבין מי שהוא לומד לנהל את עמדתו מולן. זהו לב הרעיון של חוסן נפשי. לא שליטה במציאות, אלא יציבות פנימית בתוך מציאות משתנה.
חז״ל מספרים על רבי אלעזר בן פדת, שהיה שרוי בעוני קיצוני. הגמרא מתארת אדם שחי בדוחק גדול מאוד, עד גבול הכוח האנושי כמעט. ובכל זאת, בתוך אותו מצב קשה, לא ניכר בו ייאוש פנימי. הוא המשיך בעקביות בעולמו הרוחני, בלימוד ובדבקות, מבלי להפוך את הקושי לזהות שלו. זהו דיוק חשוב. הקושי היה מציאותי, אפילו כואב מאוד, אך לא הפך להגדרה של חייו.

אפשר למצוא הד לכך אצל עיתונאי צרפתי זאן דומיני באובי, אדם שחי חיים מלאים ופעילים עד שלקה בשבץ חמור והפך משותק כמעט לחלוטין, כשהיכולת היחידה שנותרה לו היא תנועת עין אחת. מתוך מצב זה, שנראה כצמצום קיצוני של החיים, הוא הצליח להכתיב ספר שלם. לא מתוך התעלמות מהקושי, אלא מתוך בחירה להמשיך לחיות תודעתית בתוך גבולות הגוף החדשים. המסר העמוק שעולה מכך איננו ניצחון על המציאות, אלא אי הכנעה של הרוח לה.
שני הסיפורים הללו, היהודי והאוניברסלי, מציירים תמונה אחת ברורה. דאגות אינן נעלמות מן החיים, אך הן אינן חייבות לשלוט בחיים. יש אדם שמנסה לחיות כאילו דאגות לא קיימות, ויש אדם שמבין שהן קיימות. אך הן אינן המילה האחרונה על נפשו.

איך לחנך את עצמנו לאושר בתוך דאגות
להפסיק לחכות לחיים בלי בעיות, זה לא קורה.
לזכור דברים טובים שיש כבר עכשיו, גם קטנים
לשמור על שגרה פשוטה שמייצבת את הנפש. שינה, סדר יום, עשייה .
להיות ליד אנשים שמרימים ולא מורידים. זה משפיע יותר ממה שחושבים .
בסופו של דבר, ההבדל בין שמחה לאושר איננו כמות הדאגות בחיים, אלא היחס אליהן. שמחה תלויה לעיתים בשקט חיצוני. אושר נבנה דווקא בתוך רעש פנימי וחיצוני כאחד. ולכן, האדם השמח הוא זה שחי לרגעים ללא עול כבד של דאגה, אך האדם המאושר הוא זה שגם כאשר הדאגות נוכחות, הן אינן שוברות את רוחו, אלא נהפכות לחלק מן הדרך שבה הוא גדל. האדם אינו נמדד לפי השאלה האם חייו נקיים מדאגות, אלא לפי השאלה האם נשמתו נשארת חופשית גם כשהן קיימות .

חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים לרבות על הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.