החיים כדרך הררית: למה דווקא העיקולים בונים אותנו

החיים הם כמו דרך הררית, יש עיקולים קשים, עליות מתישות וירידות מבלבלות, אבל אנחנו ממשיכים ללכת, כי בפסגה הנוף יהיה נפלא .
אילו היו החיים דרך ישרה, מישורית ונטולת עיקולים, ייתכן שהיינו מגיעים מהר יותר, אבל ספק אם היינו מגיעים עמוק יותר.החיים דומים הרבה יותר לדרך הררית, עיקול רודף עיקול, שיפוע שלא נגמר, לעיתים ערפל שמסתיר את הדרך, ורגעים שבהם אינך רואה את הפסגה, רק את האבן הבאה שעליה צריך לדרוך.וברגעים כאלה מתעוררת השאלה הגדולה.למה להמשיך? למה לא לעצור?למה לא לרדת חזרה?והתשובה העתיקה, היהודית והאוניברסלית.היא שהדרך עצמה היא ההכשרה לנוף.

התורה אינה מסתירה מאיתנו את קושי הדרך. להפך, היא מדגישה אותו. כבר בתחילת ספר דברים אומר משה." רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה ". עם ישראל סובב הר, הולך וחוזר, מתעייף ומתבלבל, אבל דווקא הסיבוב הוא שמכין אותו לכניסה לארץ.
בספר תהילים נאמר. " עוברי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ" לא מי שמדלג מעל העמק,אלא מי שהולך בתוכו, הוא זה שהופך אותו למעיין. חז״ל במסכת אבות, קובעים עיקרון חד. " לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא " השכר, התוצאה, הראייה הרחבה, מגיעים רק דרך המאמץ.
מעטים הסיפורים שממחישים דרך הררית כמו סיפורו של יוסף. בור. עבדות. כלא. שנים של חוסר צדק. ובכל תחנה,  הוא לא רואה פסגה. רק עיקול נוסף. אבל התורה מעידה. " וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף " (בראשית) לא בפסגה, אלא דווקא בירידה. ורק בסוף, כשהוא עומד על ההר, משנה למלך מצרים,
הוא מבין ואומר לאחיו. " אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה , אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹובָה " (בראשית) העיקולים לא היו טעות. הם היו הדרך.
הפילוסופיה האוניברסלית פוגשת כאן את היהדות. אריסטו, קובע שהמידות הטובות אינן מולדות, אלא נרכשות בפעולה חוזרת, בהתמודדות, בהתמדה.  ובעת החדשה, ויקטור פרנקל.  ניצול מחנות ההשמדה, כתב רעיון שמוכר היטב, האדם אינו שורד בזכות תנאים נוחים, אלא בזכות משמעות עתידית שהוא מאמין בה. לא הפסגה עצמה מחזיקה אותך, אלא הידיעה שיש פסגה.

מסופר על מטפס הרים שנלכד בערפל כבד באמצע עלייה. הוא לא ראה את הפסגה, לא ידע כמה עוד נשאר, וכל צעד הרגיש חסר טעם. כשהגיע לבסוף למעלה, התברר לו שהערפל הסתיר נוף עוצר נשימה. עמקים, נהרות, אופק אינסופי. כשנשאל למה המשיך, ענה "לא טיפסתי כדי לראות בדרך,
טיפסתי כי האמנתי שבסוף יהיה מה לראות."

כיצד נוהגים כך בחיים, הצעות מעשיות
לא למדוד חיים רק לפי תוצאות מיידיות . עיקול אינו כישלון, הוא שלב.
להמשיך תנועה גם בלי ראייה, לפעמים הצעד הבא הוא כל האמונה שיש .
לכבד תקופות קשות במקום להתבייש בהן. שם נבנית העמידות  .
לזכור שהפסגה תמיד רחבה יותר ממה שדמיינת. המאמץ משנה אותך, ולכן גם הנוף משתנה.
לא להשוות את הדרך שלך לדרכים של אחרים. כל הר , והעיקולים שלו.
לסיום, יום אחד, בלי התראה מוקדמת, אתה מגלה שהדרך התיישרה. לא כי העיקולים נעלמו, אלא כי אתה השתנית. ואז אתה מביט לאחור, ורואה שהקושי לא עיכב אותך, הוא עיצב אותך. החיים באמת דומים לדרך הררית. מי שעוצר בעיקול, לעולם לא יראה את הנוף. מי שממשיך ללכת, גם כשהרגליים כואבות והלב שואל שאלות , מגלה בפסגה לא רק נוף נפלא, אלא אדם עמוק, חזק ושלם יותר ממה שהיה בתחילת הדרך. והנוף? הוא תמיד שווה את העלייה.

חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים ועל ההערות וההארות שלכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.