תמיד תיתן מעצמך למען האחר מבלי לזכור, ותלמד לקבל מאחרים מבלי לשכוח זאת לעולם

המסר שבו נעסוק הפעם הוא כפול: מחד גיסא – נתינה לאחר ללא ציפייה לתמורה או הכרה; ומאידך גיסא – היכולת לקבל מן האחר בענווה ובהכרת תודה עמוקה, מבלי לשכוח את החסד.

נתינה שהיא חסד, קבלה שהיא מעלה.

ביהדות, יסוד הנתינה נטוע עמוק בעבודת האדם. חז"ל אומרים: " הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַּיְּסוֹ – בְּאַחַת עֶשְׂרֵה " (בבא בתרא) לא הכסף הוא העיקר – אלא הלב שמאחוריו. במקביל, הקבלה – שהיא תכונה שנראית פסיבית – היא למעשה אתגר מוסרי עמוק. הגמרא במסכת סוטה, מלמדת שגאווה מרחיקה את האדם מהשכינה. לכן, היכולת לקבל עזרה בענווה ובזיכרון היא ביטוי לצניעות ולגדלות אמיתית.

מן המקורות היהודיים – מסופר על רבי חנינא בן תרדיון והחסד עם העני (אבות דרבי נתן) שהיה מחלק צדקה לעניים אפילו כשהייתה גזירה קשה על לימוד תורה ועל נתינה. יום אחד פגש עני שביקש עזרה, ולרבי חנינא לא היה דבר איתו חוץ מכסף שהכין לצרכי שבת לבני ביתו. מבלי להסס, נתן את כל הסכום לעני. כשחזר לביתו, אשתו שאלה אותו מה עשה עם הכסף, וכשהבינה שנתן את כולו, לא התלוננה אלא בכתה מהתרגשות. באותו יום, לפי הסיפור, קרה נס: מצאו אוצר טמון באדמה ליד ביתם – כאילו השמים הודו להם על הנתינה הטהורה. מוסר ההשכל, רבי חנינא נתן מבלי לחשב חשבונות, ורעייתו קיבלה את המעשה בשמחה, בענווה ובהכרת טובה – זוג שחי את ערך הנתינה והקבלה הטהורה.

הזיכרון של טובה שקיבלנו הוא תמריץ חזק יותר מכל חוק מוסרי. ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות" מדגיש את ערך הנתינה וההודיה כהיבטים שמרפאים את נפש האדם ומעניקים לו משמעות, גם בזמנים הקשים ביותר ומתאר, פרק על החיים במחנה. על אסיר במחנה ההשמדה, שחילק את פרוסת הלחם האחרונה שלו עם חברו החלש ממנו. האיש הזה עצמו היה על סף מוות – אך עדיין ראה את השני. פרנקל מתאר את זה כך: " החופש הפנימי האחרון של האדם – לבחור את עמדתו בכל סיטואציה – נשמר גם כאן ." 

הסיפורים האלו יחד ממחישים את המסר בצורה עמוקה ומדויקת: לתת – אפילו כשאתה בעצמך חסר. לקבל – מתוך ענווה שמכירה בטוב, וזוכרת. וכן זהו שיא הנתינה – במקום שאין בו כלום, לתת; והכרת התודה מצד המקבל, שנותרה חרוטה בליבו של פרנקל, היא הקבלה שאינה נשכחת.
סיפור מרתק נוסף  אשר נוהגים לעשות בו שימוש רב. לפני שנים רבות , שני חברים שיצאו לטיול במדבר. בנקודת דרך מסוימת החל ביניהם ויכוח, האחד סטר לשני על לחייו. לאחר שזה ספג את הסתירה ונפגע מאוד. אך ללא מילים פשוט כתב בחול " החבר הטוב ביותר שלי סטר לי היום על הלחי " . 

שני החברים המשיכו בטיול במדבר עד שהגיעו לנאות מדבר שופע מים , והחליטו להתרחץ. אותו החבר שספג את הסתירה החליט להיכנס למים, אולם החל לשקוע בבוץ ולטבוע. חברו  הטוב קפץ להצילו .אחרי שהתאושש, חרט  על הסלע "החבר הטוב ביותר שלי הציל היום את חיי " *פנה אליו חברו ושאל אותו מדוע לאחר שסטרתי  לך ,כתבת בחול ועכשיו חרטת על סלע. השיב לו החבר כאשר מישהו פוגע בנו אנו צריכים לכתוב זאת על החול ,כך שהרוח ת שא המילים  איתה .אבל שמישהו עושה עבורנו מעשה טוב אנחנו חייבים לחרוט זאת על סלע בכדי ששום רוח  לא תצליח למחוק זאת.

מוסר השכל – איך לנהוג?
תנו מעצמכם לאחרים – גם כשלא תזכו למילה אחת של תודה. זה שווה יותר מכל מחמאה.
קבלו עזרה כשנדרש – לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שהאדם נבנה גם מהחיבורים עם האחר.
אל תתנו כדי שיזכרו אתכם. ואל תשכחו מי שנתן לכם – גם אם עברו שנים.
הקפידו לזכור טובת אחרים ולדבר עליהם טובות – גם כשאינם נוכחים.
לסיום, נתינה שוכחת – היא חסד אמיתי. קבלה זוכרת – היא נשמה גדולה.

חברות וחברים לכבוד הוא לי שאתם קוראים את מאמריי השבועיים ואף זוכה להארות והערות.
משה דנוך
עבדכם הנאמן