כמעט התרסקה, אבל שרדה: הפועל באר שבע חזרה מההלם ועלתה לגמר עם 2:3 דרמטי

כמה חיכו בבאר שבע לערב הזה. אחרי דחיות, חוסר ודאות, תחושת החמצה סביב עצם קיום המשחק בלי אוהדים, ואחרי תקופה ארוכה יחסית בלי קצב תחרותי מלא, הפועל באר שבע עלתה לבלומפילד בידיעה ברורה: 
בחצי גמר גביע המדינה אין דרך חזרה. או שאתה מגיע לגמר, או שאתה נשאר עם כאב.

במשך דקות ארוכות, זה נראה בדיוק כמו ערב שהאדומים רצו. הקבוצה של רן קוז׳וך פתחה מצוין, שיחקה עם ביטחון, יצרה מצבים, עלתה ל-0:2 מוקדם מאוד ונראתה בשליטה מלאה. 
אבל אז, דווקא ברגע שבו הייתה צריכה להרוג את המשחק, לסגור עניין ולהוריד דופק, באר שבע השאירה את בני יהודה בחיים. ובגביע, כשמשאירים יריבה בחיים, לפעמים משלמים על זה ביוקר.

כבר מהדקות הראשונות היה ברור שבאר שבע הגיעה חדה. אמיר גנאח נכנס טוב למשחק, רועי לוי היה אקטיבי מאוד על הקו, והאדומים נראו מהירים יותר, מסודרים יותר ובעיקר מסוכנים הרבה יותר.

אחרי איום ראשון של בני יהודה, באר שבע השתלטה על העניינים ובדקה התשיעית גם קיבלה את הפרס. מיגל ויטור שלח כדור עומק נהדר, רועי לוי העביר רוחב בנגיעה, וג׳בון איסט הקדים את הבלמים וסיים מהלך קבוצתי איכותי כדי לקבוע 0:1.

שלוש דקות בלבד עברו, ובאר שבע כבר חגגה שוב. עוד מהלך יפה של ההתקפה האדומה הסתיים בכדור רוחב של גנאח לרועי לוי, והמגן דחק לרשת כדי לקבוע 0:2 ולהשלים פתיחה חלומית מבחינת קוז׳וך. 
באותם רגעים, הפערים בין הקבוצות נראו ברורים. באר שבע שיחקה כמו קבוצה מליגת העל שבאה למשימה, בני יהודה נראתה המומה.

אלא שאז הגיע רגע שהוציא מעט אוויר מהמפרשים. בדקה ה-27 מיגל ויטור נפצע ונאלץ לרדת, כשאור בלוריאן החליף אותו. זו לא הייתה רק החלפה מקצועית. 
ויטור הוא אחד מעמודי התווך של באר שבע, שחקן שמחזיק את הקו האחורי, מארגן, מרגיע ומקרין יציבות. כשהוא ירד, אפשר היה להרגיש שבאר שבע אמנם ממשיכה להיות עדיפה, אבל כבר לא לגמרי רגועה.

בני יהודה, קבוצה שעשתה דרך יפה מאוד בגביע וזכורה במיוחד מההדחה הגדולה של בית״ר ירושלים בטדי, לא נשברה. היא המשיכה לחפש מצבים, ניסתה לייצר לחץ, והגיעה לכמה חצאי הזדמנויות. אופיר מרציאנו וההגנה של באר שבע עצרו את הניסיונות האלה, אבל המשחק כבר לא היה חד צדדי כמו בפתיחה.

באר שבע הייתה חייבת את השלישי ולא קיבלה אותו

וזה אולי לב המשחק. אחרי היתרון המהיר, באר שבע הייתה חייבת לסיים את הסיפור. היו לה מספיק רגעים לעשות את זה.

בדקה ה-18 רועי לוי כמעט השלים צמד עם בעיטה מסובבת נהדרת שנעצרה בקצות האצבעות של השוער. בדקה ה-20 עוד מהלך קבוצתי יפה כמעט הסתיים בעוד שער. 
גם במחצית השנייה האדומים הגיעו פעם אחר פעם למצבים מסוכנים. קינגס קאנגווה בעט מעל המסגרת, אמיר גנאח המשיך לחפש את השער, ואז הגיע גם הרגע שיכול היה לסגור את המשחק סופית:
ג׳בון איסט הגיע לאחד על אחד, החטיא, גנאח אסף את הכדור ובעט לרשת החשופה - אבל סתיו ישראלי הציל מהקו.

זה מסוג הרגעים שבדיעבד הופכים לסמל. לא עוד החמצה רגילה, אלא החמצה שמסבירה אחר כך איך משחק שהיה בידיים החליק החוצה.

כאילו לא די בפציעה של ויטור, גם אופיר מרציאנו נאלץ לצאת בהמשך וניב אליאסי נכנס לשער. שני חילופים כפויים בעמדות מפתח בחצי גמר הם לא דבר של מה בכך. 
באר שבע אמנם ניסתה להמשיך לשלוט, אבל הקבוצה כבר איבדה חלק מהיציבות שאפיינה אותה בפתיחה.

ובינתיים, בני יהודה לא ויתרה. הקבוצה של אלי לוי רעננה את השורות, הכניסה שחקנים מהספסל, והתחילה להרגיש שבאר שבע לא הורגת את המשחק. אדר רטנר כבר קיבל הזדמנות גדולה בדקה ה-75 והחטיא, וזה היה סימן האזהרה האחרון שהאדומים היו צריכים להבין.

אם עד אז היה אפשר עוד לדבר על משחק בשליטה עם פספוסים, הרי שתוספת הזמן שינתה הכול. 
בדקה ה-91 נועם גיסין השתלט על כדור ארוך, דהר קדימה, עבר נהדר וסיים כמו שצריך מול אליאסי כדי לצמק ל-2:1. פתאום בלומפילד, גם בלי קהל, הרגיש כמו זירה של לחץ. בני יהודה האמינה. באר שבע התחילה להתכווץ.

ואז הגיע הרגע שהפך את כל הערב הזה לאחד הרגעים הכואבים ביותר עבור הפועל באר שבע בשלב הזה של העונה. 
בדקה ה-95 אדר רטנר קיבל כדור עומק, מצא את עצמו מול אליאסי, לא התבלבל ובעט לרשת. 2:2. הלם מוחלט. בני יהודה בטירוף. 
באר שבע בהלם. המשחק הלך להארכה, אבל מה שבאמת ילך עם הקבוצה הזו גם הלאה הוא התחושה שהיא כבר הייתה בגמר - ואיבדה אותו בשתי דקות.

מה שצריך להטריד את קוז׳וק הוא לא רק עצם העובדה שבאר שבע ספגה פעמיים. זה יכול לקרות בכדורגל. השאלה היא איך זה קרה.

כי באר שבע הייתה טובה יותר. איכותית יותר. מסוכנת יותר. היא הגיעה למצבים, הובילה בשני שערים, והמשחק ישב בדיוק במקום שהיא רצתה. אבל במקום להראות בגרות של קבוצת צמרת שרוצה תואר, היא נתנה ליריבה להישאר באוויר, להאמין, ולחכות לרגע שלה.

בחצי גמר גביע, במיוחד אחרי תקופה לא פשוטה ובלי הרבה משחקים רציפים, אולי הדבר הכי חשוב הוא לדעת לנהל מומנטום. באר שבע לא עשתה את זה. 
היא שיחקה כדורגל טוב בפתיחה, אבל פחות טוב בניהול המשחק. ובשלב הזה של העונה, זו כבר לא הערה קטנה - זו נקודה שמכריעה עונות.

לערב הזה היה גם צד נוסף, כזה שלא קשור רק למה שקרה בין הקווים. חצי הגמר הזה נערך ללא קהל, אחרי שבהפועל באר שבע ניסו לדחות את המשחק במטרה לאפשר כניסת אוהדים, אך הבקשה נדחתה בשל לוח המשחקים הצפוף והיעדר חלון נוח לקיום מועד חלופי. 
המשחק נערך בסופו של דבר בהתאם להנחיות פיקוד העורף, ללא יציעים מלאים וללא האנרגיה שבדרך כלל מלווה מעמד כזה. מנגד, חצי הגמר השני בין מכבי תל אביב למכבי חיפה כבר נקבע ל-15 באפריל בסמי עופר, וההערכה היא שאם לא יחול שינוי בהנחיות - הוא כן יוכל להתקיים עם קהל.

מבחינת באר שבע, זה רק הוסיף לתחושת הפספוס. המועדון ניסה לדחות, האוהדים קיוו להיכנס, ובסוף הקבוצה נאלצה להתמודד עם חצי גמר חריג, שקט, כמעט סטרילי, בלי הדחיפה מהיציע. זה לא תירוץ מקצועי למה שקרה בדקות הסיום - אבל זה בהחלט חלק מהסיפור של הערב הזה.

ובכל זאת, לצד הביקורת על באר שבע, צריך גם לתת קרדיט מלא ליריבה. בני יהודה לא הגיעה לכאן במקרה. היא אמנם באה מהליגה הלאומית, אבל בחודשים האחרונים נראית כמו קבוצה אחרת לגמרי. היא כבר הראתה אופי ברבע הגמר, והפעם שוב הוכיחה שהיא לא מפחדת ממעמדים.

גם כשהייתה בפיגור 2:0, היא לא ויתרה. היא חיכתה. החליפה. האמינה. וברגע שהסדק נפתח, היא פרצה דרכו בכל הכוח. זה בדיוק מה שעושות קבוצות גביע. לא בהכרח הקבוצות הטובות יותר - אלא אלה שנשארות בתמונה עד הרגע האחרון.

אם הפועל באר שבע רוצה לצאת מהערב הזה עם משהו, גם לפני שיודעים איך בדיוק תיגמר ההארכה, היא חייבת להבין את הלקח. קבוצה עם שאיפות לתארים לא יכולה להרשות לעצמה לאבד כך משחק שכבר היה בידיים שלה. בוודאי לא אחרי פתיחה כל כך טובה, ולא כשעל הכף מונח כרטיס לגמר.

הכדורגל שלה בפתיחה היה של קבוצה חזקה. הכדורגל שלה בדקות ההכרעה היה של קבוצה שאיבדה יציבות, ריכוז ושליטה. ובדיוק שם עובר ההבדל בין ערב שנכנס להיסטוריה של עונה מוצלחת, לבין ערב שנחקק כסמל להחמצה.