מסע מרים פרץ אל לב העם
מרים פרץ שרטטה את מפת חייה לאורך כל התחנות בהן עברה עם מכחול של אופטימיות אינסופית, אהבת אדם ואהבת הארץ. הסיפור שלה מתחיל בהרי האטלס במרוקו, עובר דרך המלאח בקזבלנקה, ממשיך למעברת 'חצרים' ושכונה ד' בבאר שבע, ממשיך לאוניברסיטת בן גוריון, לשארם אשייח, לניהול בתי ספר, להרצאות בבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, בקהילות היהודיות בכל רחבי העולם, וחוזר הביתה לגבעת זאב ירושלים, לפרס ישראל, למועמדות לנשיאות ולכל מה שהיא עוד חולמת להגשים. קבלו כמה פסיעות בשבילים של 'המסע אל הלבבות בעם' על פי מרים.
ספרי קצת על הילדות שלך ועל ה'מקום' שבאר שבע 'תופסת' בילדותך ובנעורייך
מרים: "באר שבע היא הבסיס שלי, אני אשת הדרום, כל הבסיס שלי משם. הדבר הראשון שאני מספרת עליו כששואלים אותי על העלייה לישראל זה מעברת 'חצרים' בבאר שבע. בסוף שנת 1963 הגעתי למעברת 'חצרים'. אני ומשפחתי היינו בעצם מהעולים האחרונים שבאו ממרוקו לישראל (העלייה משם פסקה בשנת 64) גדלתי בבית מאוד עשיר באהבה ומאוד דל מבחינה חומרית. הורי היגרו מהרי האטלס לקזבלנקה העיר הגדולה במרוקו, כדי למצוא עבודה. גרנו שם ב'מלאח', שהיה כמו גטו יהודי קטן. הבית שלנו היה חדרון אחד עם מזרנים, שם גרנו אנחנו ארבעת הילדים עם אמא ואבא. לא היה ארון, לא שולחן, לא מים זורמים, לא חשמל. התקלחנו רק בימי חמישי, לפי התור, במעין גיגית שקראו לה "באניו". אני הייתי הבכורה, זו שזכתה להתקלח ראשונה. אני זוכרת את הבית הזה רק באהבה ובשמחה, אין לי שום כעס או תחושת החמצה על ימי הילדות. זה היה בית חם, אוהב ושמח למרות הדלות החומרית. ליד החדר המרכזי שבו חיינו יחד היה חדרון קטן, שם היו כמה סירים ושם אבא היה מבשל לנו ומכין את ה'סחאנה' (חמין) אמא עבדה מחוץ לבית ואבא היה זה שטיפל בנו. בית פמיניסטי הרבה לפני עידן הפמיניזם. זה היה בית של קיום בסיסי: חיי משפחה, פרנסה בדוחק, אוכל, הישרדות. לא היו ממתקים, לא שוקולד, גם המזון עצמו היה בסיסי, הרבה לחם''.
''אמא עבדה בניקיון בבית הרב של קזבלנקה, הבן של רבי דוד בן ברוך. אבא גם היה זה שלוקח אותנו לבית- הספר. הורי לא ידעו קרוא וכתוב, בבית לא היו ספרים, את הספר הראשון 'פגשתי' כשהייתי בערך בגיל שבע, בבית הספר 'אליאנס' בקזבלנקה. המילה הראשונה שידעתי בעברית היתה 'ירושלים'. המילה הזאת הפעילה על כולנו קסם מסתורי, אבא היה נרגש ואפילו בכה כשהיה מדבר על ירושלים. היה מספר לנו שהעצים שם נוטפי חלב ודבש".
וידאו: ראיון עם מרים פרץ (צילום: גדי סול, מראיינת: רחל אליה, מגזין ברנז'ה)
ספרי על ליל העלייה לישראל, מה זכור לך ממנו?
מרים: "לילה אחד אבא אמר לי ''הלילה יבוא המשיח''. שאלתי אותו: "באמת? איך אתה יודע? איך נראה המשיח"? דמיינתי אותו לבוש לבן עם זקן ארוך. אבא אמר: "אני חושב שהמשיח יגיע עם סנדלים ומכנסיים קצרים" ובאמת באותו הלילה הגיע שליח הסוכנות היהודית (בסנדלים ובמכנסיים קצרים) והתחלנו במסע לארץ ישראל. אני זוכרת שלילה לפני העזיבה ממרוקו היתה בבית אווירה לא רגילה. אני זוכרת שהביאו לנו ארגז עץ לא גדול, בשביל שאנחנו ילדי המשפחה נכניס לתוכו את החפצים שלנו. מה כבר היה לנו לשים שם...אני הכנסתי לתוכו את תיק בית הספר שלי שהיה חשוב לי מאוד, כל רכושי עלי אדמות. אבא אמר לנו לא לספר על הארגז הזה לשכנים, כי כולם סביבנו היו ערבים. באותו לילה היה חם מאוד, ישנו בחצר בחוץ ובשתיים וחצי בלילה הגיע שליח הסוכנות, הוביל אותנו לאנייה שלקחה אותנו למחנה-מעבר בג'יברלטר, משם הפלגנו לנאפולי ומנאפולי לחיפה".
"יצאתי למרוץ לנשיאות שבועיים לפני הבחירות. זה אפס-זמן. שמונים אחוז מהעם תמך בי ושמונים אחוז מחברי הכנסת תמכו בבוז'י הרצוג"
מה את זוכרת מהכניסה לארץ, מבעד לעיניים של ילדה בת עשר?
מרים: "אני זוכרת את האורות המנצנצים של חיפה מרחוק, זה היה בשבילי לראות את המשיח. ארץ ישראל, האור, המקום שעליו אבא ואמא שלי חלמו, והנה הארץ מולי. אבא היה לבוש בשרוואל ונעל 'נעלי שפיץ' והתכופף לנשק את אדמת הארץ. משם העלו אותנו על מיניבוס ואבא אמר "אנחנו בדרך לירושלים". במהלך הנסיעה אנחנו רואים שהנוף שהיה בו קצת ירוק הופך לשממה, אנחנו חולפים על פני נוף מדברי, הכל ריק, ואז אבא אומר: "כנראה שעברנו את ירושלים". לא אמרו לנו לאן מסיעים אותנו, לא היתה שום הכנה. ההורים שלי אנשים פשוטים, לא שאלו כלום, לא התלוננו. הנסיעה במיניבוס נעצרה בלילה. הגענו לבאר שבע למעברת 'חצרים' ונכנסנו לצריף שקיבלנו, שנראה לי אז כמו ארמון, יחסית לחדרון בקזבלנקה".
איך זכורה לך תקופת 'הקליטה', המעברה?
מרים: "הצריף שקיבלנו במעברה היה מבחינתי הרבה יותר בית ממה שהיה לנו במרוקו. היו בו מים זורמים, היה בו חשמל, היו מיטות. בבית בקזבלנקה השתמשנו בנרות, לא היו מים זורמים, ישנו על מזרנים על הרצפה. בנוסף לזה, כשפקחתי את עיניי בבוקר הראשון במעברה ראיתי שיש לנו חצר צמודה במתחם, שיש עמוד תאורה. הייתי מאושרת. התאקלמנו יפה, אימי היתה מאוד פעילה שם, היתה אופה לחם 'פרנה' לכל השכנים, בהתנדבות. הן היו מגיעות עם מגשי עץ כאלה, מניחות עליהם את הלחם בשיא החום של באר שבע. אני זוכרת את אפיית הלחמים של אמא ואת ה'סחאנה' (החמין) שבישלנו בחוץ, אחרי שערבבנו חול עם מים וקש והנחנו את הסירים מעל זה, שיתבשלו. זה היה כמו סוג של 'אירוע חברתי'''.
''ברור שגם חיי המעברה היו חיים בסיסים מאוד, סביב קשיי פרנסה, אבל אני לא זוכרת שהיו לי מה שקוראים היום 'קשיי קליטה'. אבא עבד קשה בכבישים, אמא היתה יותר בבית. היינו מקבלים בגדים מתרומות. בגדים חדשים ממש קנו לנו רק בראש השנה ובפסח. אני זוכרת חצאית 'פליסה' כחולה וחולצה לבנה. קנו לנו דווקא את הלבוש הזה כי הוא התאים גם לכל הטקסים שהיו במהלך השנה בבית הספר. אני זוכרת שהיינו קונים עופות בשוק הישן של באר שבע ומורטים מהם בעצמנו את הנוצות. בימי שישי אני ואחותי היינו בורחות ל'מזבלה', מוצאות שם כלמיני חפצים מוזרים, סוג של 'חצר מציאות', היינו חוזרות הביתה עם 'השלל' שוטפות ידיים ומחליפות בגדים ונכנסות לאווירת השבת. אני חושבת שבסך הכל תהליך הקליטה שלנו עבר 'חלק' ללא אירועים חריגים. היתה דלות והיו קשיים, אבל היינו קהילה, היה 'ביחד' מאוד חזק, היה 'אנחנו', הדלתות היו פתוחות, היתה אהבת הארץ ואהבת אדם, היתה שמחה בלבבות".
פעם סיפרת על חוויה אחת שכן היתה לך מאוד קשה בתקופת המעברה: בדיקת הכינים
מרים: "החוויה של לעמוד מול כל הכיתה, כשאחות בית הספר נכנסת לכיתה, בודקת לי את השיער עם שתי מסרגות ואומרת עליי מול כל התלמידים: "יש כינים" היתה עבורי חוויה קשה מאוד, מבישה ומשפילה. לכן בימי שבת בשעה ארבע אחר הצהריים אני ואחותי היינו הולכות אל הדודה שלי, שתבדוק לנו את השיער, לוודא מראש שאין כינים, שלא אצטרך לעבור שוב את החוויה הנוראית הזאת בבית הספר. היינו יוצאות מבית הדודה עם כף חומץ, כף נפט וכף שמן לטיפול בכינים, כדי למנוע את הסיטואציה המבישה מול כל הכיתה".
"אחרי שאוריאל נפל, עדיין הייתי מחכה לו בשבתות, הוא כבר לא היה בחיים, אבל אני הייתי מחכה לו שיבוא"
כשהגעת לארץ ידעת עברית?
מרים: "לא ידעתי עברית כשהגעתי לארץ. למדתי עברית רק כשהתחלתי ללמוד בבית הספר ''אוהל שרה'' בשיכון דרום בבאר שבע: "דנה נמה, דנה קמה", כמו כולם. אבל אצלי זה היה בגיל עשר, כשילידי הארץ כבר למדו את זה בגיל שש. במעברה גרנו ממש על סף הוואדי. כדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה לחצות אותו בגשם או בחום השרבי. אני זוכרת את עצמי בחורף מניחה את הילקוט על הראש כדי להגן על עצמי מפני הגשם. היה לי מאוד חשוב להיות תלמידה. היתה לי אז מורה נפלאה, כרמלה (היא נפטרה השנה, לצערי) היא היתה מצעידה אותנו ברחובות השכונה לקראת יום העצמאות ומלמדת אותנו שירי ארץ ישראל, ביאליק, טשרנחובסקי, גם דרכם למדתי את השפה, הכרתי יותר לעומק את התרבות המקומית והתחברתי לארץ. בבית הספר מאוד אהבתי שיעורי היסטוריה וגאוגרפיה, והכי הרבה את הטקסים. כל כך התרגשתי להיות חלק מזה, הטקסים חיברו אותי הכי עמוק לאהבת הארץ. אבא שלי עבד תקופה בבניין שאמרו עליו אז 'הבניין הכי ארוך במזרח התיכון', בשכונה ה' באזור 'הגשר' ומישהי מהדיירות בבניין נתנה לו במתנה רדיו. אבא הביא אותו הביתה, אני הסתכלתי על 'הפלא' הזה שמתחבר לחשמל, פתאום יצאו ממנו קולות של אנשים ושירים בעברית, זו היתה חוויה קסומה. היינו מקשיבים לחדשות במרוקאית ששודרו בכל יום בשבע בערב (במסגרת שידורים לעולים, שהועברו בכל השפות) הייתי מאזינה לתכניות של אפי נצר בימי רביעי, הוא לימד ברדיו שירים עבריים, שם נשביתי בקסם של "מלכות החרמון", "ראי רחל ראי", שיר "בוקר" של אלתרמן עם המילים הנפלאות שכל כך הזדהיתי איתן: "אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל...מה עוד לא נתנו וניתן". כך בדיוק הרגשתי שצריך לאהוב את הארץ: בשמחה, בשיר ובעמל. הרגשתי שהארץ נתנה לי כל כך הרבה ושאני עדיין לא נתתי לה כגמולה. לימים, כשנפלו הבנים, חברה מהתקופה ההיא כתבה לי מכתב מרגש והזכירה בו את השיר הזה שאהבתי כל כך מילדות, שמדבר על ''מה עוד לא נתנו וניתן"...אני זוכרת גם את האהבה שלי לספרים שהלכה והתעצמה, בעיקר בזכות הספרייה של 'בית יציב'. הייתי עושה אליה את דרכי ברגל מהמעברה, בגשם, בשמש, העיקר להגיע אל היכל החלומות הזה של אינספור ספרים. 'בית יציב' היה המקום שעזר לי להצטיין בלימודים, הייתי הילדה של 'בית יציב'. באר שבע עבורי היא מכלול החוויות האלה, היא בסיס האם שלי, המקום שבו הכרתי את הארץ שלי את האהבה הגדולה שלי לארץ, לשפה, לספרים, ללימודים, הפיגום של האישיות שלי ושל כל מה שצמחתי להיות. בניי אוריאל ואלירז נולדו ב'סורוקה'. באר שבע היא המעיין שממנו שאבתי".
בראיונות רבים איתך את מדברת על צמצום פערים. תתייחסי לזה
מרים: "אני כל חיי משלימה פערים תרבותיים. עוד בהיותי ילדה במרוקו ידעתי שיש בתים אחרים שאינם דלים חומרית כמו הבית שלנו. כשהייתי הולכת עם אמא לעבודה בבית הרב בקזבלנקה ראיתי בית שהיו בו חשמל ומים זורמים, ספרים, אפילו מכונית ונהג היו להם. הבנתי שיש הבדלים אבל זה לא ציער אותי ולא גרם לי להרגיש פחות שווה, להיפך: זה נתן לי להבין שאפשר לחיות גם אחרת, שעוד יש לי מה ללמוד ושיש אתגרים. גם כשכבר עליתי לישראל והייתי מגיעה מהמעברה לבקר את הדודים שלי בצפת, שם היה להם תנור, מקרר, ספרים ואפילו טלוויזיה, גם שם הבנתי שיש 'עולם בחוץ'. יום אחד חזרתי מביקור בצפת למעברה והנה הוריי אינם בבית. השכנים אמרו לי: "הם עזבו". מסתבר שהוריי עברו לשיכון ד'. לא היה טלפון, לא היה איך להודיע לי. השכנים אמרו לי לקחת קו 7 לרדת בתחנה הסופית ושם לשאול, "כבר יגידו לך". הגעתי לרחוב סנהדרין בשכונה ד' לא ידעתי איפה הוריי, שאלתי עליהם ברחוב והשכנים אמרו: "כן, הם כאן בקומה השנייה". נכנסתי לבית החדש בסנהדרין 154 ואם הצריף במעברה היה בעיניי ארמון, אז דירת השיכון כבר היתה עבורי ממש אחוזה: בית מבטון עם מים זורמים עם חשמל עם סלון. במרוצת הזמן עבדתי ולמדתי במקביל (בתיכון מקיף ב', היום רשת 'אמית') בכל חופשה גדולה מבית הספר (בקיץ ובחגים) עבדתי. בכסף שהרווחתי בניקיון בתים קניתי להוריי מקרר, תנור, דוד-שמש, מיטה. הייתי גאה בעצמי על כך שאני עוזרת להוריי, לא התביישתי בזה שניקיתי בתים. קיבלתי מהמעסיקים שלי לא רק כסף אלא גם בגדים. כך שהצלחתי גם לעזור בבית וגם לייצר לעצמי דמי-כיס. לימים עבדתי גם במושבים סביב באר שבע, בחקלאות: ב'גילת', בקיבוץ 'נירים', קטפתי פלפלים, עשיתי מה שצריך. עם הכסף הזה קניתי לי שעון ראשון, ספריה, קניתי לעצמי בגדים. הרגשתי שארץ ישראל פותחת בפניי את שעריה ומאפשרת לי עצמאות".
ספרי קצת על תקופת התיכון והאוניברסיטה
מרים: "בכיתה ט' המורה שלי היה מיכאל בנסון (איש יקר מבאר שבע שתורם המון שנים ל'יד שרה') הוא העביר אותי מכיתת השרטוט (המקצועית) שבה שובצתי בהתחלה לכיתה עיונית. הוא זיהה את הפוטנציאל שלי, אמר שאני שקדנית, בעלת כושר-התמדה ואחריות והאמין בי. מהנקודה הזו ממש פרחתי, הייתי תלמידה מצטיינת במסלול העיוני. אני תמיד אומרת כמה שזה חשוב לילד שיש דמות בעולם המבוגרים שמאמינה בו ונותנת לו יד. תמיד לפני בחינות חשובות אבא שלי היה מתפלל להצלחתי מול ספר התורה בבית הכנסת ואמא היתה מדליקה נרות ומתפללת להצלחה שלי. הייתי בתחושה שאני חייבת להצליח. אחת המשפחות שאצלה עבדתי בניקיון היתה של פרופסור יהושוע גבעון וציפי אשתו, שהיתה בהסתדרות המורים. כשסיימתי י"ב הם אמרו לי שמאוד חשוב שאלמד באוניברסיטה. ההורים שלי לא ידעו בכלל מה זה 'אוניברסיטה'. נרשמתי לאוניברסיטת בן גוריון לתואר ראשון בספרות והיסטוריה של עם ישראל+לימודי הוראה. בתקופה הסטודנטיאלית שלי הייתי ערה לבעיות שהיו בשכונה, ראיתי את ההזנחה ראיתי בני נוער מסתובבים ללא מעש. יזמתי אז פרויקט שבו סטודנטים ינקו את המקלטים בשכונה, וכך יהיה מקום לפעילות פנאי, סוג של מועדון שכונתי. יזמתי גם פעילות שבה סטודנטים עוזרים לבני נוער בשכונה בהכנת שיעורי בית. לימים התמניתי להיות עובדת קהילתית אחראית על שכונת ד' צפון מטעם עיריית באר שבע, עבדתי עם עובדיה רבי ז"ל ועם שושנה אג'אני . שימשתי מורה מחליפה בבית הספר 'דגניה' וניהלתי שם את 'בית התלמיד'. בתקופה ההיא גם הכרתי את בעלי אליעזר, נפגשנו במקרה בתחנה המרכזית בבאר שבע בקו 7 כשהוא היה בדרך לביקור אצל דודתו (שהיא, אגב, הסבתא של הזמרת אגם בוחבוט) אחרי שישה חודשים של היכרות התחתנו, סיימתי את הלימודים בבן גוריון ועברנו לגור בשארם אשייח".
שארם אשייח: מקימים משפחה בין מדבר לים
"התקופה של שארם אשייח היתה עבורי שלב נוסף של צמצום פערים. התושבים שם היו 'מלח הארץ': קציני צה"ל בכירים, אנשי חיל-אוויר, מפקדי טייסות, מפקד חיל הים, מפקד חיל אוויר. שימשתי שם בבית הספר כמורה והייתי אחראית על כל הטקסים. זה היה עבורי כבוד ואתגר, לחנך את ילדי המשפחות האלה. עד היום יש תלמידים שלי מהתקופה ההיא שנשארו איתי בקשר. בשארם אשייח היינו המשפחה הדתית הראשונה והיה לי חשוב להשריש בקרב התלמידים ערכי יהדות ואהבת הארץ. כך למשל לקחתי על עצמי להעביר להם את כל הנושא של בר מצווה, בת מצווה. כשגרנו שם נולדו בניי אוריאל ואלירז. אני זוכרת איך טסתי ללדת אותם מ'שדה תימן' ל'סורוקה' באר שבע. הם גדלו במרחבי הים והמדבר בסביבה מיוחדת וקסומה. גרנו שם בין השנים 1975-82 עד לפינוי בעקבות הסכם השלום עם מצרים. משם עברנו ל'גבעת זאב' שליד ירושלים, שם אני מתגוררת עד היום. ב'גבעת זאב' ניהלתי בית ספר ממלכתי שהפכתי אותו לתל"י (תגבור לימודי יהדות) במשך 23 שנים. ראיתי נחת ואהבתי את עבודתי".
"באר שבע היא מקור הכח שלי, המעיין שממנו שאבתי, התשתית לכל מה שאני היום"
למרים שישה ילדים (שתי בנות וארבעה בנים) שניים מבניה, כידוע, קצינים שנפלו על הגנת המולדת: אוריאל הבכור ז"ל נהרג במארב בדרום לבנון בשנת 98 בהיותו בן 22 ואלירז ז"ל נהרג בהתקלות עם מחבלים ברצועת עזה בשנת 2010 בהיותו בן 32 (הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הגדול היה אז בן שש והקטנה תינוקת בת חודשיים) מרים מזוהה, כמובן, בראש ובראשונה כאם שכולה לשני בנים, אחים קצינים שנהרגו בקרב, כמי שהפכה את האסון הפרטי שלה למנוף צמיחה ועשייה. מתהומות הכאב אל פסגות העשייה.
איך קמים מאסון כפול כזה, מהיכן מגייסים כוחות להמשיך?
מרים: "ארבעת בניי שירתו בסיירת 'גולני' ביחידות מובחרות. כשאוריאל נפל בגיל 22 (זה היה ביום הולדתו) ידעתי כאב תהומי כבד מנשוא, אבל ידעתי גם שיש לנו משפחה שחייבים לשמור עליה ושהחיים חייבים להימשך. בעלי אליעזר לא עמד בנפילתו של אוריאל, בכל 'יום זיכרון' אחרי הביקור בחלקת הקבר הוא היה מקבל התקף לב. הוא החזיק רק עוד שש שנים אחרי מותו של אוריאל וליבו נדם, הוא היה בן 56 במותו. נותרתי בגיל 45 אלמנה עם חמישה ילדים. לא הייתי אז דמות ציבורית, אף אחד ביישוב לא ידע שאני אלמנה ושבני נהרג. הילדים שלי, שהפכו אחים שכולים, המשיכו לשרת בצבא, אלירז עוד הספיק להיות מפקד של האחים שלו בשטח בעזה. חייתי את חיי. ואז לפני 11 שנים נפל גם בני אלירז, ובעקבות זה כל הארץ סערה. המקרה שלי נגע ללב העם: שני אחים קצינים שנהרגו בקרב זה סיפור קשה. התחילו להכיר אותי בציבור. אני אדם פרטי, לא רציתי להיות מוכרת, לא חיפשתי את כל הפרסום הזה 'מסביב', אבל הסיפור שלי כל כך נגע לאנשים ומשם הדברים התגלגלו כך ש'נקראתי לדגל' מכוח הנסיבות. הלב שלי נשבר שלוש פעמים (אחרי מות שני בניי ומותו של אליעזר) ומתוך השברים האלה בחרתי בחיים. מילת המפתח של חיי היא בחירה. בחרתי לקום מתוך השבר, 'מיגון לניגון': אלו מילים בנות אותו השורש. אין טעם לחיים אם לא יודעים לייצר להם משמעות. החיים יפים, זה לא אומר שהם 'סבבה'. מותר להישבר וצריך לאפשר לעצמנו לכאוב וליפול, אבל חייבים לדעת לעלות משם בחזרה ולהדליק את האור".
לא היו לך ימים/תקופות של שבירה?
מרים: "יכולתי לבחור לבכות על מר גורלי, לשכב במיטה, ליפול ולא לקום. אבל זו לא דרכי. בתפיסה שלי עשייה ועבודה הן שומרות הנפש. ברור שהיו ושישנם עדיין רגעים של קושי ועצב ודאוון, זה פוגש אותי כל הזמן, אבל זה לא מנצח אותי. כך למשל כשמגיעים אלי לביקור חברים של אוריאל ואלירז, הם באים עם הילדים שלהם, משפחות צעירות. כשהם איתי אז הלב והבית מלאים שמחה ואור, אבל כשהם הולכים, אני חושבת בכאב על זה שאוריאל לא זכה להקים משפחה...כשאני שומעת את השיר של חיים משה 'התמונות שבאלבום': "וכשתצא לעוד שבת, נחכה בפתח, אמא לכבודך בישלה, נשקה אותך כמו פרח"...אחרי שאוריאל נפל, עדיין הייתי מחכה לו בשבתות, הוא כבר לא היה בחיים, אבל אני הייתי מחכה לו שיבוא...שיר כזה יכול להציל אותי, למרות הכאב...ילד קטן שעובר ברחוב ומזכיר לי את אלירז, זה יכול להפיל אותי, אבל אני מנצחת את זה, כמו שכתוב :"קומי מעפר, לבשי בגדי תפארתך"...ככל שאני בעשייה ובנתינה, כך יש לי יותר כוחות. מפגש עם משפחות שכולות שבו אני יכולה להביע תמיכה, לחזק, עזרה לחייל שמבקש משהו, פעילות סיוע דרך הרב גרוסמן לנשים שזקוקות לעזרה, ההרצאות שלי, המפגשים עם עם ישראל, המשפחה היקרה שלי: יש לי ארבעה ילדים ו- 16 נכדים, כל אלה מסבים לי אושר גדול".
כבר הרבה שנים את מרצה בפני חיילים, איך זה התחיל ואיך את מרגישה במפגשים האלה?
מרים: "שנה אחרי שאוריאל נפל, אלירז בני שהיה בקורס קצינים ביקש ממני להגיע להרצות בפני חיילים בבה"ד 1. המג"ד שלו שאל אם מישהו מהם מכיר מישהו שיכול לבוא לתת הרצאה מעניינת. אלירז התנדב והציע את אמא שלו. כשהוא אמר לי את זה עניתי לו: "אתה השתגעת, על מה אני אדבר איתם"?! אלירז הציע שאעיין במחברת שחיילים של אוריאל כתבו עליו, לזכרו. הוא אמר שיש שם דברים מעניינים, הציע שאולי אדבר בפני החיילים על משהו ממה שכתוב שם. עיינתי במחברת ומצאתי דברים מרגשים שכתבו על אוריאל, דברים שלמדתי באוניברסיטה על מנהיגות. הם כתבו שם על התכונות המנהיגותיות של אוריאל, על מנהיגות כפי שהיא באה ליד ביטוי בשטח, לא רק בתאוריות באקדמיה. הם סיפרו שם איך אוריאל עזר לחיילים שבאו מרקע של מצוקה: דאג לקנות להם נעליים, דאג לילקוטים לאחים הקטנים שלהם. היתה לאוריאל מחברת שבה פירט לגבי כל חייל שלו: מאיזה בית הוא בא, מהן הבעיות שלו, איך נכון לעזור לו. האספקט האנושי ההומאני של מנהיג מאוד בלט שם. על בסיס המחברת הזו גיבשתי חומר להרצאה, קראתי לה: "העוז והענווה - קווים לדמותו של מנהיג". כך יצא שאחת לשבוע נסעתי בכל רחבי הארץ להרצות בבסיסי צה"ל השונים. גבי אשכנזי שהיה אז רמטכ"ל שמע על זה ופנה אלי, ביקש שאשלב במפגשים שלי מסרים ערכיים של אהבת הארץ, אהבת אדם, כבוד האדם. כך התגבשו התכנים של ההרצאות שלי ואני ממשיכה בהן עד היום. היום אני גם מלמדת מנהיגות בבה"ד 1. במפגשים עם החיילים והקצינים אני בעצם פוגשת את כל שדרות העם, את מנהיגי העתיד שלנו. אני לא מדברת עם החיילים על מות הבנים. הנושא במפגשים האלה הוא החיים והתקווה, לא המוות. אני מעבירה את המסר שאפשר לקום מעפר, שאדם יכול לקום ממשברים קשים, שהחיים חזקים מהכל ושהרוח האנושית מנצחת כל קושי וכל חורבן. כשאני רואה חיילים במדים, מיד הרגש האימהי שלי עולה, אני מתפללת שכל אחד מהם יחזור בשלום הביתה. המסע הזה שהתחיל בקרב חיילים, התרחב גם לקהל הרחב ולקהילות יהודיות בתפוצות. לאן שקוראים לי אני מגיעה, והכל בהתנדבות. אם זה צה"ל, 'קרן היסוד', 'הסוכנות היהודית', אני פוגשת אלפים מעם ישראל בכל שבוע ועושה את זה באהבה גדולה".
השנה רצת לנשיאות, ספרי על החוויה הזו
מרים: "זה גם מסוג הדברים שקרו לי 'תוך כדי תנועה' ולא מתוך שום 'חלום ילדות'. זה התחיל במפגשים שלי, בהרצאות. כמעט בכל מסגרת שבה הופעתי היו אומרים לי "את צריכה להיות נשיאת מדינת ישראל". בהתחלה התייחסתי לאמירות האלו רק כאל הבעת אהבה והערכה כלפיי, אבל עם הזמן זה התעצם והמון אנשים חזרו ואמרו לי ''את חייבת לרוץ לנשיאות''. וככה אני, שמאוד קשובה לעם שלי, אמרתי לעצמי שאם זה מה שהעם רוצה, אז אני הולכת על זה. הגשתי את המועמדות שלי חודשיים לפני הבחירות לנשיאות, ברור שזה לא מהלך נכון, זו היתה טעות (לא עצם המהלך, אלא התזמון שלו, באפס-זמן) חברי הכנסת לא הכירו אותי מספיק לעומק. בוז'י הרצוג מגיע מהעולמות של פוליטיקה, מבית של אבא-נשיא, הוא גדל לתוך זה, הוא מילא תפקידים ממלכתיים בעבר. אני מגיעה מהמעברה, בת להורים יוצאי מרוקו שלא ידעו קרוא וכתוב, לא גדלתי בבית-מלכות. הרקע שלנו מאוד שונה. היה לי ברור שפעילות-הסברה של שבועיים לא יכולה לגשר על הפער הזה. אני כן מודה שחשבתי שהרוח הציבורית בעם שכל כך תמך בי תחלחל אל הכנסת ותשפיע. אבל זה לא קרה. מבחינתי, עצם ההגעה שלי למעמד הזה מול בוז'י הרצוג זה זכות גדולה. אני מאוד אוהבת, מעריכה ומכבדת את בוז'י, הצלחה שלו בתפקיד היא הצלחה של המדינה. כשהוא נבחר ברכתי אותו ואת רעייתו. אני יודעת ששמונים אחוז מהעם תמך בי וששמונים אחוז מחברי הכנסת תמכו בו. מי שקובע בבחירת הנשיא זה הכנסת ולא העם. אני מאמינה שהצלחתי גם להוכיח שאפשר להתמודד לתפקיד ציבורי מבלי 'ללכלך', בתהליך נקי ומתוך כבוד הדדי. בראש השנה בוז'י טלפן לומר לי חג שמח, יש בינינו הערכה הדדית".
תתמודדי שוב לנשיאות?
מרים: "אני לא יודעת. לכל מקום שאני מגיעה אומרים לי "את הנשיאה שלי", אני לא מצטערת שרצתי למשרה הרמה הזו, אני יודעת שציבור רחב עמד מאחוריי והיה רוצה לראות אותי בתפקיד. אבל הנשיא הנבחר זה הרצוג ונתפלל להצלחתו. כמה מנכדיי שמחו שלא נבחרתי, כי הם רוצים אותי לעצמם, שלא אהיה ''של כל העם'' כמו שהם אומרים. אני לא פוסלת אפשרות שאתמודד בעתיד, ימים יגידו".
הנאום שלך במעמד קבלת פרס ישראל לא השאיר עין אחת יבשה, מלמדים אותו בבתי הספר. תתייחסי לזה
מרים: "כתבתי את הנאום הזה מדם ליבי. הרגשתי שאני חייבת להתייחס בו למה שקורה בתוכנו: לשיח הקשה, לקטבים, לשנאה בכיכרות. כאבתי את חומות ההפרדה שבנינו בינינו. חומות ההפרדה האלו צריכות להפוך לגשרים של קירבה, אנחנו חייבים לפרק אותן. מה, איש שמאל אוהב את הארץ פחות מאיש ימין?! מה פתאום?! לפני שאתה פוסל את האחר תכיר אותו. אנחנו צריכים ליצור מפגשים בין הקבוצות השונות בעם ובין האוכלוסיות השונות שחיות כאן איתנו, עלינו להכיר אלה את אלה, לפגוש גם את השוני שבינינו. לאף קבוצת אוכלוסייה אין זכות לבטל את הייחודיות של קבוצה אחרת. רק היכרות מייצרת דיאלוג, סובלנות והבנה. היכרות עם הדומה ועם השונה. יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, דרוזים ו'צברים', וותיקים ועולים חדשים. אני הרי מבית דתי, המסר שעליו חונכתי היה שכולנו בני אדם שנולדו בצלם אלוהים ושכולם ראויים להישמע ולהזדמנות שווה. כך הייתי רוצה לראות את הארץ שלי. במעברה חיינו כולנו זה לצד זה: עולים מפולין, ממרוקו, מתוניס, מרומניה, 'יחד שבטי ישראל'. הגיוון הוא ה- DNA של העם הזה. במשפחה המורחבת שלי ישנו המגוון הזה: מרוקאים, אשכנזים, תימנים, עירקים- ילדיי התחתנו עם כל 'הקשת'. יש מי שנוטים להבליט את הקטבים בחברה הישראלית ולתת במה דווקא לפערים ולתהומות שבינינו, אני קוראת לתת במה למה שמאחד אותנו. המגוון בעם שלנו הוא היופי שלנו ובו עוצמתנו. צריך לשמור עליו ולכבד אותו. כמו שבעבר היה לנו חזון משותף להקים בית לעם היהודי, חלום שזכינו להגשים, כך אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו היום חזון משותף: לבנות חברת מופת בארץ הנפלאה הזאת, על כל מורכבויותיה".
מקומם של השפה העברית ושל לימודי התנ"ך בעיצוב החברה שלנו לדעתך?
מרים: "אני ששפת האם שלי איננה עברית יודעת שהשפה העברית היא אחד מכוחות ההישרדות הכי חזקים של העם היהודי. שפת הקודש שמרה על המורשת שלנו והצמיחה את החלום הציוני. תרבות של עם נשענת על העבר שלו, העברית והתנ"ך הם הליבה של המורשת שלנו. דור שלא מכיר את שורשיו לא ייטע שורש ועלול ללכת מכאן. אני מאוד אוהבת לספר לנכדים שלי את סיפורי התנ"ך. אני דנה איתם בסיפורי התנ"ך, אנחנו מנהלים שיחות סביבם, זו לא קריאה סטאטית. למשל, כשישבתי עם אחד מנכדיי (בן חמש) וקראנו על עקידת יצחק, הוא הקשיב קשב רב ופתאום אמר לי: "אבל סבתא, לך אלוהים לא עשה נס כמו לאברהם. אברהם בסוף לא עקד את הבן שלו, אז למה לך אלוהים לא עשה נס?!"...דרך סיפורי התנ"ך אני מעבירה לנכדים שלי נושאים כמו כישלונות וניצחונות, מאבקים ודילמות, אמונה וערכים. הסיפור התנ"כי מאפשר להעמיק גם אל עולמו הפרטי של הילד. מבחינתי התורה היא קודם כל 'עשה טוב' 'ואהבת לרעך כמוך'. זה החינוך שעליו גדלתי ושלאורו אני פועלת".
*הספר 'שירת מרים' מאת סמדר שיר מביא את סיפור חייה של מרים ומאוד מומלץ למי שמסתקרן לדעת עוד אודותיה (הוצאת ידיעות אחרונות 2011)
כמה מילים מטקס קבלת פרס ישראל (ומנסיבות מיוחדות נוספות)
- "אני גאה להיות שייכת לקבוצה שבחרה לעסוק בחינוך, מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבערות והדלות ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש ולהתפתחות אישית, כפי שפתח לי".
- "יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים. מתוך הלב הזה, שפועמת בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה, מתוך תהומות הכאב נבעו מעיינות של אהבה...כשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זו יצירתי, היא נטועה בלבבות. הפכתי את יגוני לניגון חדש".
- "העם זקוק לריפוי...הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון את 'האחרים': נכיר ונרגיש, נראה את העיניים הכואבות והשמחות...גם אם יש בינינו תהומות נוכל לבנות מעליהם גשרים...רב המשותף בינינו על המפריד".
- "כולנו חפצי חיים, כולנו חפצי שלום. זה הבית של כולנו...עלינו ליצור שיח מאופק, סובלני, שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ולמחילה".
- "מסירות נפש זה לא רק למות בעד ארצנו, זה לחיות כשאתה קובר שני בנים".
- "מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות, אלא בדם, בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים".
- דבריו המרגשים של אוריאל פרץ ז"ל: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל".
ציוני דרך
- 2003 פרס גנגר מטע קרן תל"י (תגבור לימודי יהדות) על מצוינות בניהול בית ספר
- 2010 פרס בגין למען הסברה לקידום מסירות למדינת ישראל
- 2014 הדלקת משואה בטקס 'יום העצמאות'
- 2016 דוקטור כבוד מאוניברסיטת בר אילן
- 2018 פרס ישראל למפעל חיים על חיזוק הרוח היהודית-ישראלית
- 2021 דוקטור כבוד מהמרכז האקדמי 'שלם'
על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ''ברנז'ה NEWS'' מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתים בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]
הצטרפו אל קבוצת הווצאפ וקבלו עדכונים שוטפים: להצטרפות הקליקו כאן
ניתן לדווח על חדשות אל העורך האחראי דני בלר בטלפון 052-2394026
או במייל [email protected]
על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ‘’חדשות באר שבע והנגב 24/7" מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתם בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]
עקבו אחרינו: גוגל •
