זעקה מהנגב: אחות טיפול נמרץ חושפת - 'המדינה והרשויות ביישוב חורה איבדו שליטה’

טור דעה | אנואר חואגרה - "אנחנו נלחמים על חיים בבית החולים, ועל קיום בסיסי בבית"

בכל משמרת בטיפול נמרץ אני נוגעת בחיים עצמם. אני רואה יהודים ובדואים נלחמים כתף אל כתף על הרגעים הכי שבריריים שלהם. אני יודעת מה זה מאבק. אבל כשאני חוזרת הביתה לחורה - המאבק הוא מסוג אחר לגמרי. לא רפואי, אלא אזרחי. מאבק על חשמל, על ביוב, על דיור, על תשתיות בסיסיות, על הזכות הכי פשוטה: לחיות ביישוב שהמדינה והרשות המקומית לא ויתרו עליו מראש.

האחריות אינה רק על הממשלה. היא גם על נבחרי הציבור שלנו. אי אפשר לדרוש יחס ממלכתי כלפי החברה הבדואית בדרום, ובאותה נשימה להימנע מניהול תקין, יוזם ואחראי ברמה המוניציפלית

לאחרונה קיבלתי מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים מכתב תשובה לפנייה שלי. ציפיתי למסמך מסודר - תוכנית עבודה, חלוקת סמכויות, לוחות זמנים, תקצוב, ובעיקר תיאום מקצועי עם הרשות המקומית, שאמורה להיות הגוף שמוביל את הפיתוח בשטח. במקום זה קיבלתי אוסף תירוצים. שוב ושוב הוטחה האשמה בתושבים ובחמולות, כאילו ניהול יישוב הוא אחריות של המשפחות בלבד – ולא של מדינה או רשות מקומית.

אבל ההיעדר הבולט ביותר היה דווקא מה שלא הופיע: המדינה והרשות המקומית כמובילות הפתרון. לא במקרה. זו דרך לברוח מאחריות. המדינה מתנערת, והרשות המקומית - שאמורה לדרוש תקציבים, ללוות תכנון, לפקח, לאכוף ולהנהיג - פשוט לא ממלאת את תפקידה. בלי שתי הזרועות האלה שום תהליך לא יכול להתקדם.

אני שואלת את עצמי, וגם אותם: אם גוף ממשלתי או רשות מקומית מרימים ידיים מראש - מה המסר לתושבים? מה המסר לי, אזרחית שעובדת מסביב לשעון להצלת חיים, אך מצפה שגם המדינה והרשות המקומית יילחמו בשבילי כפי שאני נלחמת בשביל אחרים?

חורה אינה בעיה. היא מקרה מבחן של הנגב כולו. כשאין תכנון, אין פיתוח, אין אכיפה ואין הנהגה - נוצר כאוס. וכשאין הנהגה מקומית מקצועית ואומנם - הוא רק הולך ומעמיק.

האחריות אינה רק על הממשלה. היא גם על נבחרי הציבור שלנו. אי אפשר לדרוש יחס ממלכתי כלפי החברה הבדואית בדרום, ובאותה נשימה להימנע מניהול תקין, יוזם ואחראי ברמה המוניציפלית. אי אפשר להאשים תמיד את "המדינה" כשגם אצלנו לא נעשה המינימום הנדרש.

הצטרפתי למכון ריפמן בהתנדבות מלאה בדיוק מהסיבה הזו: סוף סוף יש גוף שמציג נתונים, שומע תושבים, בודק את הרשויות, מנהל עבודת עומק מקצועית - ומציע תוכנית סדורה. במקום לקבל תודה – הוא סופג התקפות, הכפשות ואיומים. וזה רק מוכיח עד כמה המערכת כושלת וכמה הנגב זקוק להנהגה אמיתית, מקומית וממלכתית.

אני קוראת למקבלי ההחלטות  אבל גם לחברה שלי להתחיל להגיד כן.
כן לתכנון. כן למשילות. כן לשותפות אמיתית בין המדינה, הרשות המקומית והקהילה. כן לתהליך, כן לכאב, וכן לאחריות.

מי שמוכן לעמוד בשטח ולעבוד - ראוי שנעמוד לצידו.
מי שמעדיף ביקורת במקום עשייה - שיזוז הצידה.
ריפמן הוא התחלה. את ההמשך נכתוב כאן, בנגב.

מעבר לניתוח המוסדי, בולטות גם תחושות השטח שעולות בכתבות שפורסמו ב"חדשות באר שבע והנגב": פעילים מרכזיים מביר הדאג' ומחורה מתארים אכזבה עמוקה מהתנהלות ההנהגה הפוליטית הבדואית - ובעיקר מהקווים שמובילה רע"ם והתנועה האיסלאמית. לדבריהם, "הרעש" בכנסת לא תורגם לשיפור אמיתי בחיי היומיום: הפשיעה נמשכת, הקרקעות אובדות, החינוך קורס והשירותים הבסיסיים לא מחזיקים מעמד לאורך זמן. על הרקע הזה הם מזהירים מפני תרבות פוליטית שמסתפקת בסיסמאות ובהתנגדות אוטומטית לכל יוזמה ממלכתית, בלי להציג תכניות עבודה, יעדים ומדדים. באותו זמן, יותר ויותר צעירים ואנשי מקצוע מהחברה הבדואית מתחילים לפקפק במונופול של רשימות המגזר, בוחנים אלטרנטיבות פוליטיות חדשות - כולל שיתוף פעולה ישיר עם המדינה ועם מפלגות ציוניות - ודורשים מההנהגה שלהם לעבור משלב ההצהרות לשלב המעשה: ביטחון אישי, תכנון, תעסוקה וחיבור אמיתי למוקדי קבלת ההחלטות.