השם שמפוצץ ארוחת ערב: הקומדיה הצרפתית שמגיעה לבאר שבע

יש קומדיות שנשענות על בדיחה אחת. ויש קומדיות שיודעות לקחת בדיחה אחת, להניח אותה על שולחן ארוחת ערב משפחתית, ואז לראות איך כל האנשים שסביבו מתפרקים לאט-לאט. ״שם פרטי״, הקומדיה הצרפתית של מתיה דלאפור ואלכסנדר דה לה פאטאלייר, שייכת בדיוק לסוג השני.
ההפקה החדשה של ״שם פרטי״ תגיע לתיאטרון באר שבע ב-10 וב-11 במאי, בשעה 20:30, עם קאסט מסקרן שכולל את גלית גיאת, בן פרי, אמיר קריאף, ירדן ברכה ויואב בר לב. מדובר בהפקה משותפת של תיאטרון השעה הישראלי ותיאטרון חיפה, בבימויו של מורדי גרשון על פי בימוי מקורי של משה קפטן, ובתרגומו של דורי פרנס. פרטי ההפקה והיוצרים מופיעים גם בפרסומי תיאטרון באר שבע ותיאטרון ירושלים. 

העלילה, לפחות על הנייר, נראית כמעט פשוטה מדי: ערב אחד, ארוחת ערב בין חברים ומשפחה, ואב לעתיד בשם ואנסן שמבקש מהנוכחים לנחש איזה שם בחר לבנו. אלא שהמשחק הקטן הזה הופך מהר מאוד למוקד פיצוץ. ברגע שבו שם פרטי מפסיק להיות רק שם והופך להצהרה, פרובוקציה, זיכרון, זהות או עלבון - כל מה שהחבורה ניסתה להסתיר מתחיל לצוף החוצה.

וזה בדיוק הכוח של המחזה. הוא לא באמת עוסק בשם של תינוק. הוא עוסק במה שקורה כשאנשים קרובים מדי מרשים לעצמם לומר בקול דברים שבדרך כלל נשארים מתחת לשולחן. שם אחד קטן מצליח לפתוח חשבונות ישנים, קנאות, סודות, משקעים זוגיים, פערים חברתיים והיסטוריה משפחתית שלא טופלה בזמן.

המחזה המקורי, שנודע בצרפת בשם Le Prénom, הפך לאחת הקומדיות המדוברות של התיאטרון הצרפתי בעשור האחרון, ובהמשך גם עובד לסרט מצליח. מה שהפך אותו לאהוב כל כך הוא היכולת לשלב בין קומדיית סלון קלאסית לבין כאוס רגשי כמעט אכזרי. הקהל צוחק, אבל הצחוק הזה לא תמיד נוח. לפעמים הוא מגיע בדיוק מהמקום שבו אנחנו מזהים את עצמנו: בארוחות משפחתיות, בעקיצות קטנות, בשיחות על ״עקרונות״ שמסתירות מטענים גדולים בהרבה.

הגרסה הישראלית מעניינת במיוחד כי החברה הישראלית כמעט נולדה עבור מחזה כזה. אצלנו, שם הוא לא רק שם. הוא יכול להיות פוליטי, עדתי, משפחתי, דתי, היסטורי או טעון רגשית. לכן המעבר של הקומדיה מצרפת לישראל אינו רק תרגום לשוני, אלא התאמה תרבותית שמקבלת כאן שכבת משמעות נוספת.

במובן הזה, התרגום של דורי פרנס הוא אחד המרכיבים החשובים בהפקה. קומדיה כזו חיה על קצב, דיוק, משפטים שנזרקים מהר, שתיקות שנמשכות שנייה אחת יותר מדי, ועל יכולת להפוך שיחה יומיומית לקרב מילולי. אם הטקסט עובד בעברית, הקהל יכול להרגיש שהסלון הצרפתי הזה הוא בעצם סלון ישראלי מאוד.

גם ליהוק ההפקה מייצר ציפייה. גלית גיאת מביאה איתה נוכחות בימתית חמה ומדויקת, כזו שיודעת להחזיק גם רגעים קומיים וגם רגעים של פגיעות. אמיר קריאף הוא שחקן שיודע להטעין משפט פשוט במתח פנימי, ובן פרי, ירדן ברכה ויואב בר לב משלימים הרכב שאמור לעבוד כמו חמישייה מוזיקלית: כל אחד עם קצב אחר, אבל כולם חייבים לשמור על אותו לחץ פנימי. בפרסום ההצגה מצוין כי חברי הקאסט מגלמים את פייר ואליזבת, ואנסן ואנה, וקלוד - חבורה שבה כל קשר אישי הופך בהדרגה לחומר נפץ. 

מורדי גרשון, שמשמש כבמאי ההפקה על פי גרסת הבימוי המקורית של משה קפטן, מתאר את המחזה כאחת הקומדיות הצרפתיות המוצלחות של העשור האחרון, ובצדק. זו אינה קומדיה של רעש בלבד, אלא קומדיה של מבנה. היא מתחילה במקום קליל, כמעט חברי, ואז מזיזה את הקהל צעד אחרי צעד עד שהצחוק כבר יושב על אי נוחות. לפי דבריו, מדובר ב״רכבת הרים רגשית״ שמתחילה מצחיקה ומסחררת בהמשך את הקהל.

האתגר הגדול של ״שם פרטי״ הוא לא להפוך אותה לצעקנית מדי. מחזה כזה דורש איזון עדין: לתת לקהל לצחוק, אבל לא למחוק את הכאב שמתחת לבדיחה. אם הכול הופך לצעקות, מאבדים את החדות. אם הכול נשאר מנומס מדי, מאבדים את הפיצוץ. ההצלחה של ההפקה תימדד בדיוק שם - ביכולת להפוך ארוחת ערב אחת למראה חברתית בלי לאבד את הקצב הקומי.

יש גם משהו נכון בכך שההצגה מגיעה לבאר שבע. בעיר שיש בה קהל תיאטרון חם, מגוון ומשפחתי, ״שם פרטי״ יכולה לעבוד היטב. היא נגישה, מצחיקה, לא דורשת מהצופה הכנה מוקדמת, אבל כן משאירה אחריה מחשבה. זו הצגה שאפשר לצאת ממנה ולדבר עליה בדרך הביתה - על שמות, משפחה, חברים, סודות, ועל השאלה כמה מעט צריך כדי לפרק ערב שנראה בטוח לגמרי.

בסופו של דבר, ״שם פרטי״ היא בדיוק מסוג ההצגות שמוכיחות שקומדיה טובה אינה בריחה מהמציאות, אלא דרך חכמה מאוד להסתכל עליה. היא מזמינה אותנו לצחוק על אחרים, ואז לגלות לאט-לאט שאנחנו צוחקים גם על עצמנו.

ההצגה תעלה בתיאטרון באר שבע ב-10 וב-11 במאי בשעה 20:30. למי שמחפש ערב תיאטרון קליל רק לכאורה, עם טקסט שנון, קאסט חזק וסיפור שמתחיל משם אחד קטן ומסתיים בסערה משפחתית גדולה - זו אחת ההצגות המסקרנות שמגיעות החודש לבאר שבע.