''אישור הקרנת סרט שנוי במחלוקת בהפקת תאגיד כאן - מחייב את השלמת הרפורמה המשפטית''

היום (26.11) החליטה המועצה לביקורת סרטים לאשר את הקרנת הסרט "לזכור ולשכוח – 1948", חרף מחאות חריפות מצד שר התרבות מיקי זוהר, משפחות שכולות ומשפחות החטופים. הסרט, בהפקת תאגיד השידור הציבורי "כאן", עורר סערה ציבורית בשל תכניו המעוררים מחלוקת והצגתם של חיילי צה"ל באור שלילי.
מיקי זוהר תקף בחריפות את החלטת המועצה:   "אבסורד שסרט המציג את חיילי צה"ל כעבריינים ממומן מכיסו של אזרח ישראלי, ובגיבוי משפטי מלא. זו החלטה חסרת אחריות שמדגישה את הצורך בהשלמת הרפורמה המשפטית". 

זוהר הוסיף כי המועצה לביקורת סרטים היא גוף עצמאי, ולמשרד התרבות אין סמכות משפטית להתערב בהחלטותיה. עם זאת, הוא הביע זעזוע עמוק מכך שסרט מסוג זה מקבל תמיכה ציבורית.
הסרט, בן 147 דקות, מורכב משני חלקים המשלבים עדויות היסטוריות, מכתבים וסרטי ארכיון נדירים לצד עדויות עכשוויות של חוקרים ואנשי יחידות צבאיות, החושפים זיכרונות שנויות במחלוקת ממלחמת העצמאות. הוא עוסק במאבק על עיצוב הזיכרון ההיסטורי, תוך הצגת קולות יהודים וערבים. הביקורת הציבורית מופנית בעיקר לקטעים המוצגים בו כמעוותים וחד-צדדיים.

וידאו:  דודו אמיתי, יו"ר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע מתוך שיחה על “1948 לזכור ולשכוח”

המועצה, שתפקידה העיקרי הוא מתן סיווג צפייה לסרטים, לא פסלה סרט ישראלי להקרנה מזה עשורים. הפעם, החליטה לאשר את הקרנת הסרט, למרות מכתבי אזהרה לסינמטקים שנשלחו בתחילת החודש. מדובר בצעד חסר תקדים שכן המועצה נהגה בעבר להחמיר בעיקר עם סרטים זרים.
משפחות שכולות ומובילי דעת קהל יצאו נגד ההחלטה, וטענו כי הסרט פוגע בזכר הנופלים ובמורשת הלאומית. גורמים בסינמטקים ציינו כי ההחלטה על הקרנת הסרט מציבה תקדים מסוכן ומעלה חשש להחרפת הצנזורה העצמית בעתיד.
הוויכוח על הסרט "לזכור ולשכוח – 1948" מעורר שאלות נוקבות בנוגע לחופש הביטוי מול אחריות לאומית, למימון ציבורי של אמנות שנויה במחלוקת, ולתפקידה של המועצה לביקורת סרטים בעידן הנוכחי.

בימים אלה עומד כאן - תאגיד השידור הציבורי, במרכזו של ויכוח ציבורי, אחרי שהממשלה אישרה להתחיל בתהליך לסגירתו: כאן 11 ותחנות רדיו צפויות להיסגר והערוץ יוצע למכירה לגורמים פרטיים. כמו כן, על פי ההצעה, נושא השידור והדיווח החדשותיים יעברו הסדרה. 

המצב הבעייתי של ישראל: חופש עיתונות וחופש ביטוי אינם מוגדרים בחוק ספציפי
בישראל חופש העיתונות וחופש הביטוי אינם מוגדרים באופן ישיר ומפורש בחוק יסוד או חוק ספציפי. חופש הביטוי אינו מעוגן בחוק יסוד, אך הוא נחשב לעקרון יסוד של השיטה המשפטית בישראל. בית המשפט העליון הכיר בחופש הביטוי כזכות חוקתית לא כתובה, הנובעת מהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. מצב זה יכול להשתנות במסגרת רפורמה משפטית. 
'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’ משמש לעיתים קרובות בסיס להגנה על חופש הביטוי, בעיקר בסעיפים העוסקים בהגנה על כבוד האדם וחירותו האישית. בפסיקות רבות, חופש הביטוי נחשב כזכות "על-חוקית", שאמורה להנחות את הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. בית המשפט העליון קבע כי חופש הביטוי הוא אבן יסוד של הדמוקרטיה הישראלית, ובמקרים רבים הוא גובר על אינטרסים נוגדים אחרים, אם כי לא באופן מוחלט.
באשר לעיתונות, אין בישראל חוק עיתונות מקיף המסדיר את פעילותה. במקום זאת, תחום העיתונות מוסדר באמצעות שילוב של חוקים קיימים, כמו פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933, שנחשבת מיושנת אך עדיין בתוקף, לצד רגולציות עכשוויות הנוגעות לתקשורת האלקטרונית. על פי ארגון ‘’עיתונאים ללא גבולות'', חופש העיתונות הדרדר בישראל בצהלך 2024 והיא ממוקמת במקום ה-101 מ-180 מדינות, הרבה מתחת לקפריסין התורכית ורבות ממדינות אפריקה.