אמיץ הוא לא זה שלא מפחד מהקרב, אלא מי שמוצא בתוכו כוח להוביל כשאין תשובות
יש בני אדם שנראים חזקים משום שהם אינם מהססים. אך לעיתים קרובות, דווקא מי שאינו מהסס כלל, אינו מבין באמת את גודל האחריות. האדם האמיץ באמת, יודע לפחד. הוא רואה את הסכנה, מרגיש את חוסר הוודאות, מבין את המחיר ובכל זאת בוחר לקום ולהוביל. על כן האומץ איננו תכונת גוף. הוא תכונת נשמה.
האומץ ביהדות, ללכת גם כשאין ודאות- אחת הדמויות הגדולות ביותר של אומץ בתנ״ך היא אברהם אבינו. הקב״ה פונה אליו במילים. " לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ "(בראשית) הקב״ה אינו מגלה לאברהם לאן בדיוק הוא הולך. אין כתובת, אין יעד ברור, אין תכנית מסודרת. רק ציווי לצאת לדרך. וכאן טמון יסוד עצום. האדם הגדול אינו זה שמתקדם רק כאשר הכול ברור לו. אלא זה שמסוגל לנוע גם בתוך אי־ודאות.
הרמב״ן מסביר שם כי גדולתו של אברהם הייתה בעצם הנכונות לעקור את כל עולמו הפנימי והחיצוני מתוך אמונה עמוקה באמת שטרם התגלתה במלואה.
כך גם יהושע בן נון. רגע אחרי פטירת משה רבנו, הוא נדרש להנהיג עם שלם אל הארץ המובטחת. התורה מתארת כיצד הקב״ה חוזר ואומר לו שוב ושוב: " חזַק וֶאֱמָץ "(יהושע ) חז״ל מבארים. משום שמנהיג אמיתי אינו אדם נטול פחד. להפך, גודל האחריות מעורר בו רעד פנימי. האומץ נולד מתוך הידיעה שהאדם אינו בטוח בעצמו לחלוטין, אך בוחר לשאת באחריות למרות זאת.
הרמב"ם בהלכות דעות, מלמד שהאדם צריך ללכת ב"שביל הזהב" לא להיות פחדן אך גם לא פזיז. אומץ יהודי איננו הרפתקנות חסרת אחריות. זהו כוח נפשי מאוזן, המוכן לפעול גם כאשר העתיד מעורפל.
וינסטון צ׳רצ׳יל, בשעות האפלות ביותר של מלחמת העולם השנייה, עמד מול אומה מיואשת כאשר איש לא ידע אם בריטניה תשרוד. הוא אמר" "הצלחה אינה סופית, כישלון אינו קטלני, האומץ להמשיך הוא שקובע." דווקא כשהעולם כולו חיפש תשובות ברורות, הוא הבין שמנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת להחזיק תקווה גם כשהמציאות אינה מספקת ודאות.
חז״ל מספרים שכאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף והמצרים רודפים אחריהם, איש לא ידע מה לעשות. הים לא נבקע מיד. הייתה בהלה עצומה. ואז נכנס נחשון בן עמינדב אל תוך הים. המים הגיעו לקרסוליו.
ואז למותניו. ואז לצווארו. רק כאשר הגיעו המים עד אפו ,נבקע הים. מדהים לחשוב. הנס לא התרחש לפני הצעד. הנס התרחש בעקבות הצעד. כך פועל העולם הרוחני של האדם. לעיתים אין תשובות לפני שמתחילים ללכת. הדרך נפתחת רק למי שמעז להיכנס אל המים.
כיצד מחנכים את עצמנו לאומץ כזה?
להפסיק לחכות לוודאות מוחלטת - הרבה אנשים מבזבזים שנים בהמתנה לרגע שבו "הכול יהיה ברור". אך החיים אינם מעניקים ודאות מלאה. אדם צומח כאשר הוא לומד לפעול גם בתוך ערפל.
להבין שפחד איננו חולשה - דוד המלך אמר. " גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִ י" (תהילים)הוא לא אמר שאין “גיא צלמוות”. הוא אמר שאפשר לעבור אותו.
לקבל החלטות קטנות של אומץ יומיומי - לפעמים אומץ איננו מלחמות גדולות. לפעמים אומץ הוא. להתנצל, להתחיל מחדש, להודות בטעות, לדבר אמת, להישאר ישר כאשר כולם מתעקמים.
לזכור שמנהיגות מתחילה מבפנים - לפני שאדם מוביל אחרים, עליו להנהיג את עצמו. מי שמסוגל לשלוט בפחדיו, בתגובותיו ובייאושו, מסוגל גם להאיר לאחרים דרך.
להבין שלא תמיד רואים את התוצאה מיד - משה רבנו לא נכנס לארץ. רבי עקיבא נהרג על קידוש השם. הרצל לא ראה את המדינה. ובכל זאת, אנשים גדולים מבינים שלא כל אמת נמדדת בתוצאה מיידית.
לסיום העולם אינו זוכר תמיד את האנשים שידעו בדיוק לאן ללכת. הוא זוכר את אלו שהעזו לצעוד ראשונים בתוך החושך, והפכו את הפחד של כולם לדרך.
חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים לרבות הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך עבדכם הנאמן.































