לא הכריכה קובעת: האנשים הצנועים שמסתירים בתוכם עולמות שלמים

אנשים הם כמו ספרים, חלקם מרמים אותנו עם הכריכות שלהם ואחרים מדהימים אותנו עם התוכן שלהם.
יש אנשים שנראים כמו יצירת מופת, כריכה מוזהבת, מילים מרשימות, חיוך בטוח ועיניים שיודעות לספר בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. ויש אנשים שנראים פשוטים, כמעט שקופים, אך כאשר פותחים את ליבם, מגלים עולם של עומק, חסד, חכמה ואמת. 

חז"ל כבר ניסחו את האמת הזו במשפט האלמותי." אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקָן, אֶלָּא בַּמָּה שֶׁיֶּשׁ בּו " (מסכת אבות) רבי מאיר מלמד אותנו שהעטיפה לעולם אינה המדד האמיתי. העולם המודרני הפך את החיצוניות למטבע עובר לסוחר, בגדים, רשתות חברתיות, תדמית, סטטוס, כמות עוקבים. אך היהדות תמיד ביקשה מהאדם לראות מעבר למסך.
כאשר שמואל הנביא בא למשוח מלך מבני ישי, התרשם מאליאב, הבן המרשים והגבוה. אך הקב"ה עצר אותו ואמר." כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א').
דווקא דוד, הנער שנראה כרועה צאן פשוט, זה שאפילו לא טרחו לקרוא לו בתחילה, הפך למלך ישראל לדורות. הגדולה האמיתית אינה צועקת. היא בונה את עצמה בשקט.

גם הרמב"ם כתב ב"שמונה פרקים"  שאדם נמדד במידותיו ולא במראהו או במעמדו. העולם עשוי להתפעל מהחוץ, אך התורה בוחנת את הפנים.
רבי עקיבא היה עד גיל ארבעים רועה צאן פשוט, בור ועם הארץ. אילו הייתם פוגשים אותו אז, ספק אם הייתם מאמינים שיום אחד יהפוך לגדול התנאים. רחל, בתו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים, ראתה בו משהו שאיש לא ראה. היא לא הסתכלה על הכריכה. היא ראתה את התוכן העתידי. כולם לעגו לה. איך ייתכן שבת עשירים ומשפחה מכובדת בוחרת ברועה פשוט וחסר השכלה? אבל היא הבינה אמת שרבים מפספסים. יש אנשים שהם ספרים נדירים, רק שצריך סבלנות לפתוח אותם. עשרים וארבעה אלף תלמידים ישבו אחר כך לפני רבי עקיבא. אותו אדם שהעולם פסל, האיר דורות שלמים. 

אלברט איינשטיין נחשב בילדותו לילד איטי ולא מרשים במיוחד. מורה אחד אפילו טען שלא יצא ממנו דבר. העולם למד בדרך הקשה שאי אפשר למדוד נשמה באמצעות עטיפה.
באחת האוניברסיטאות בארצות הברית, מרצה מפורסם נהג לשאול את תלמידיו בסוף כל סמסטר שאלה אחת מפתיעה במבחן. "מה שמה של המנקה בקומה שלכם?" רוב הסטודנטים נכשלו בשאלה. הם ראו אותה כל יום, אבל מעולם לא באמת ראו אותה. בסיום המבחן אמר להם המרצה."בחיים תפגשו אנשים רבים. כולם חשובים. כולם ראויים למבט, לחיוך" כמה פעמים אנחנו חולפים ליד אנשים ושופטים אותם בשנייה? לפי בגדים, מקצוע, מבטא, רכב, או מעמד? וכמה סיפורים מופלאים אנחנו מפסידים בגלל שהסתפקנו בכריכה?

איך מחנכים את עצמנו לראות את התוכן?
להאט את השיפוט- לא למהר להחליט מי האדם שמולנו. לפעמים הרושם הראשוני הוא רק מסכה של פחד, ביישנות או כאב.
להקשיב באמת - אנשים נפתחים למי שמקשיב להם. מאחורי כל אדם מסתתר סיפור שלא סופר.
לחפש עומק ולא רושם - האם אנחנו מתרשמים ממה שאדם מקרין, או ממה שהוא באמת?
לחנך את ילדינו לראות נשמה - לא לשאול רק "איך הוא נראה?" אלא "איך הוא מתנהג?", "האם הוא טוב לב?", "האם יש בו אמת?"

לסיכום , הקב"ה ברא עולם שבו היהלומים האמיתיים לא תמיד נוצצים מבחוץ. דווקא משום כך נדרשת מהאדם ראייה עמוקה, ראיית לב. יש אנשים שמבלים חיים שלמים בליטוש הכריכה שלהם, אך הדפים בפנים ריקים. ויש אנשים שהכריכה שלהם פשוטה, אבל כל עמוד בהם מלא אור, חכמה, חסד ואמת. לסיום, החיים לא יזכרו אותנו לפי הכריכה שהצגנו לעולם, אלא לפי התוכן שאנשים מצאו בלבנו כאשר הם באמת פתחו אותנו .

חברות וחברים מודה לכם על קריאת המאמרים לרבות הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.