חברה המדגימה חיי חסד והרמוניה תשפיע לטובה גם נגד בעיית אלימות הנוער

החברה הישראלית ניצבת בשנים האחרונות מול גל אלימות גואה באופן כללי, ובפרט בקרב בני נוער. כאשר אנו מנסים לפענח את התופעה, אנו נוטים לחפש פתרונות טכניים או ענישתיים, אך ניתן לשער שהאלימות היא סימפטום עמוק של כשל חברתי. היא ניזונה מ"תרבות ה-אני", תפיסה מסוכנת שבה הרצון האישי והכבוד העצמי הם חזות הכל, וכל מה שמוגדר כחוסר הסכמה נתפס כאיום קיומי המצדיק חלילה וחס תגובה כוחנית.

קין והבל כתמרור אזהרה
התורה מספרת לנו על קין והבל כתמרור אזהרה לכל סכסוך אנושי. התורה מתארת: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). התורה משאירה חלל ריק ולא מציינת מה נאמר שם. המדרש (בראשית רבה כ"ב, ז') חושף שהרצח לא נבע מרוע גרידא, אלא מחוסר יכולת לחלוק את המרחב: :על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלק את העולם. אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין... זה אומר: הארץ שאתה עומד עליה שלי היא, וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא. זה אומר: פרח, וזה אומר: פרח. מתוך כך - ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו."
כאשר האינטרס האישי תופס את כל המקום, האחר הופך למסיג גבול. האלימות של קין התפרצה בנקודה שבה השיח נקטע והאגו השתלט. זהו השיעור הראשון: אלימות היא תוצאה של ריכוז עצמי קיצוני שבו אין מקום לקיום של האחר.

עצירת המפלצת: להגדיר את הרשעות כבר בהתחלה
טעות קשה היא להתייחס לאלימות רק כשהיא הופכת לנזק פיזי. חז"ל מלמדים אותנו להציב גבול ברור כבר בשלב המחשבה והתנועה הראשונית השלילית. ריש לקיש קובע "המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו – נקרא רשע". (סנהדרין נ"ח ע"א). 
מדוע נקרא רשע לפני שהכה? מפני שהרשעות טמונה בעצם הבחירה בכוחנות כדרך לפתרון קונפליקטים. אם לא נגדיר את הרמת היד או את האיום כ"רשעות" כבר בשלב הראשוני, המפלצת הפנימית רק תלך ותגדל. החינוך לעדינות דורש מאיתנו את כוח ה"בלימה", כדברי רבי אילעא:
"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנאמר: תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה"  (חולין, פ"ט ע"א). העולם לא עומד על מי ש"ניצח" במריבה, אלא על מי שידע לעצור את המפלצת כשהיא עוד קטנה, בתוך הפה או כבר בתוך המחשבה.

תכני תרבות אלימים כמזיני האלימות: המבט הפסיכולוגי
בעידן המודרני, ה"אני" של בני הנוער מוזן ללא הרף בתכנים אלימים במדיות השונות. מחקרים פסיכולוגיים בני זמננו מצביעים על כך שצפייה ממושכת בסרטים אלימים או משחקי מחשב כוחניים גורמת ל"דה-סנסיטיזציה" (קהות חושים). נער שצופה באלפי מקרי אלימות וירטואליים מאבד את היכולת להרגיש אמפתיה לכאבו של הזולת. התת-מודע שלו מתרגל לראות בכוחנות פתרון לגיטימי לבעיות. הפסיכולוגיה מאשרת את מה שהתורה ידעה מזמן: הנפש מעוצבת על ידי מה שהיא קולטת מהחוץ פנימה.

כוחו של הציור הפנימי
הקשר בין הראייה למעשה מופיע בתורה כעיקרון יסודי "וְלֹא תָתֻרוּ אחורי לְבַבְכֶם וְאתם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר ט"ו). רש"י מסביר את הסדר הכרונולוגי של החטא, "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה". דוגמה מדהימה לכוחה של הראייה בעיצוב המציאות אנו מוצאים אצל יעקב אבינו בפרשת "ויצא": "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים... וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" (בראשית ל', ל"ח-ל"ט).
מה שהצאן ראו לנגד עיניהן הפך להיות המראה הפיזי של הוולדות שלהן. הנמשל החינוכי הוא שמה שהאדם מתבונן בו הופך להיות חלק בלתי נפרד מנפשו. אם נער מקיף את עצמו במראות של הרס, הוא "יוליד" מתוכו מעשים דומים. אך חוק הטבע הזה עובד גם בכיוון ההפוך והמצמיח.

לוט בסדום – כוחו של הדגם החיובי
כדי להבין איך מחנכים לעדינות בעולם אגרסיבי, עלינו להתבונן בדמותו של לוט. לוט חי בסדום – חברה שהפכה את הכוחנות והאכזריות לאידאולוגיה. בסדום, הכנסת אורחים הייתה עבירה פלילית. והנה, כאשר המלאכים מגיעים לעיר, לוט הוא היחיד שקם לקראתם, מזמין אותם לביתו ומגן עליהם בגופו מול המון אלים. מהיכן שאב לוט את העוז לנהוג בעדינות ובחסד בתוך חממה של רשע? רש"י (בראשית י"ט, א') מסביר "מבית אברהם למד לחזר אחרי אורחים". 
לוט לא עבר "קורס" עיוני בחסד. הוא פשוט שהה במחיצת אברהם וראה את המעשים. ה"ציור" של אברהם רץ לקראת שלושה עוברי אורח בשיא החום, ה"דגם" של עדינות וביטול ה"אני" שראה אצל אברהם למען הזולת, נחרט בנפשו של לוט כל כך עמוק, שגם השפעתה המשחיתה של סדום לא יכלה למחוק אותו. ברגע המבחן, ה"ציור" המופנם מבית אברהם ניצח את המציאות האלימה שבחוץ.
החינוך לעדינות אינו הטפה, אלא יצירת מודל חי. ככל שנעניק לנוער "מראות של אברהם", מראות של חסד, ויתור ואיפוק, ופחות מראות של אלימות וכוחנות, ככה נבנה בצורה בריאה יותר את דור העתיד. 

סיכום
כדי לנצח את האלימות, עלינו לחזור לערכי הענווה והסולידריות החברתית. עלינו ללמד את הנוער שהגבורה האמיתית היא "הכובש את יצרו". כאשר נשמור על שערי הנפש, נחליף את מראות הכוחנות במופת של חסד ועדינות, ונבין שהראייה מעצבת את הלב, נזכה, בעזרת ה’, לבנות חברה בריאה יותר.