לא רק סמוטריץ': הקרב על הנגב והגליל חייב לאחד את המחנה הציוני

המציאות הביטחונית, האזרחית והדמוגרפית בנגב ובגליל אינה מותירה עוד מקום לדחייה. שאלת המשילות והפיתוח באזורי הספר של ישראל איננה סוגיה מגזרית או כלי במאבק בין קואליציה לאופוזיציה. מדובר באתגר לאומי ואסטרטגי הנוגע לעתידה של המדינה.
התוכנית שהציג שר האוצר ויו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', מציבה יעד של הבאת מיליון יהודים נוספים לנגב ולגליל, הקמת 40 יישובים חדשים, עשרות חוות חקלאיות והרחבת יישובים קיימים. עצם הצבת הנושא במרכז סדר היום ראויה לברכה. 
עם זאת, בשלב זה מדובר בתוכנית מפלגתית ולא בהחלטת ממשלה מחייבת. כדי להפוך חזון כזה למציאות, הוא חייב לקבל תמיכה רחבה מכל המפלגות הציוניות, מימין, מהמרכז ומהשמאל הציוני. המשילות אינה רכושו של מחנה פוליטי אחד. היא הבסיס לקיומה של מדינה ריבונית.

היעד חשוב מהסיסמה

מי שמבקש להפוך את חיזוק הנגב והגליל למשימה לאומית אינו יכול להסתפק בסיסמה המשרתת מערכת בחירות. תוכנית להבאת מיליון תושבים מחייבת הרבה מעבר להכרזה על הקמת יישובים חדשים.
נדרשים פתרונות דיור, כבישים, מסילות רכבת, מוסדות חינוך, שירותי בריאות, אזורי תעסוקה, תשתיות מים וחשמל ומענה לביטחון האישי. בלי כל אלה, גם היישוב המתוכנן ביותר יישאר על הנייר.
גם השפה שבה מוצגת התוכנית חשובה. אם מבקשים לגייס את המחנה הציוני כולו, יש להציג חזון ממלכתי, חוקי ואחראי, ולא להפוך את הנגב והגליל לעוד זירה של התנגחות פוליטית. המטרה איננה לייצר כותרת, אלא לייצר מציאות חדשה שתישאר כאן גם לאחר הבחירות.

הקושי מתחיל בבית

שמוליק ריפמן ז"ל, מראשי ההתיישבות והפיתוח הבולטים של הנגב, נהג לומר: "היה קשה להקים יישוב יהודי בתקופת הטורקים, קשה יותר בתקופת הבריטים והכי קשה בתקופת היהודים".
האמירה החריפה הזו רלוונטית גם היום. היא מתארת את החסמים שמדינת ישראל מציבה לעיתים בפני עצמה: הליכי תכנון ארוכים, מאבקי סמכויות, עודף רגולציה, מחסור בתקציבים וחוסר יכולת לקבל החלטה ולהוציא אותה לפועל.
הבעיה אינה בעצם קיומם של מוסדות תכנון, פיקוח ומשפט. במדינה מתוקנת הם הכרחיים. הבעיה מתחילה כאשר המערכות פועלות ללא יעד לאומי משותף, וכל משרד, רשות או ועדה מושכים לכיוון אחר.
לכן נדרשת החלטת ממשלה אחת, רב-שנתית ומתוקצבת, שתגדיר יעדים מדידים, לוחות זמנים וחלוקת אחריות ברורה. בלי מנגנון ביצוע מחייב, גם תוכנית של מיליון תושבים עלולה להפוך לעוד מסמך שיישאר במגירה.

לא לבחור בין חדש לקיים

הוויכוח בין הקמת יישובים חדשים לבין חיזוק היישובים הקיימים הוא ויכוח מלאכותי. מדינת ישראל צריכה לעשות את שני הדברים במקביל.

יישובים חדשים יכולים לחזק אזורי גבול, ליצור רציפות התיישבותית, לשמור על מרחבים פתוחים ולספק פתרונות דיור. לצד זאת, אסור להזניח את באר שבע, דימונה, ירוחם, ערד, אופקים ונתיבות בנגב, ואת קריית שמונה, צפת, כרמיאל ויישובים נוספים בגליל.

תוכנית לאומית אמיתית צריכה להפוך את הערים הקיימות למוקדי משיכה עבור משפחות צעירות, עולים, אנשי מילואים, עובדי הייטק, צוותים רפואיים, מורים ויזמים. אנשים אינם עוברים להתגורר באזור רק בשל אידיאולוגיה. הם צריכים לדעת שמחכים להם חינוך איכותי, תעסוקה, תחבורה, רפואה, תרבות וביטחון אישי.

אין משילות בלי הסדרה

פיתוח הנגב אינו יכול להתבצע בחלל ריק, והוא גם אינו יכול להתבסס על אכיפה בלבד. שמוליק ריפמן עצמו אמר בעבר כי אם רוצים להגדיל משמעותית את מספר היהודים בנגב, חייבים להסדיר במקביל את ההתיישבות הבדואית. 
פיתוח החברה הבדואית הוא תנאי לפיתוח הנגב כולו. יהודים ובדואים נוסעים באותם כבישים, מקבלים שירות באותם בתי חולים, עובדים באותם אזורי תעסוקה ונפגעים מאותה עבריינות.
לכן נדרשת תוכנית רב-ממדית שתפעל במקביל בכמה מישורים:
מאבק נחוש בנשק הבלתי חוקי ובפשיעה המאורגנת, הפוגעים בכלל תושבי הנגב.
הסדרת בנייה והתיישבות באמצעות מדיניות קרקע ותכנון ברורה, עקבית וניתנת לביצוע.
הענקת כלי אכיפה וניהול אפקטיביים לרשויות המקומיות.
השקעה עמוקה בחינוך, החל מהגיל הרך ועד להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית.
הרחבת אפשרויות התעסוקה ושילוב נשים וצעירים במעגל העבודה.
אכיפת החוק מול תופעת הפוליגמיה, לצד הגנה על נשים וילדים ומתן מענה חברתי ורווחתי.
יצירת תמריצים לשיתוף פעולה עם הנהגה בדואית מקומית המעוניינת בהסדרה, בפיתוח ובחיים משותפים תחת חוק אחד
זוהי גם תפיסת היסוד של התוכנית האסטרטגית שמקדם מכון ריפמן, המשלבת הסדרת בנייה, פיתוח כלכלי וחברתי וצמצום האלימות והעבריינות בנשק. 

הזדמנות לאומית

בעת שבה יהודים בעולם מתמודדים עם אנטישמיות ועם תחושת חוסר ביטחון, מדינת ישראל חייבת להיערך גם לקליטת עלייה. הנגב והגליל יכולים להיות חלק מרכזי במענה, אך רק אם יציעו לעולים בית, קהילה, תעסוקה ואיכות חיים, ולא רק קרקע פנויה.
הבאת מיליון תושבים חדשים אינה יכולה להיות יעד מספרי בלבד. היא חייבת להיות חלק מתוכנית ציונית של פיזור אוכלוסייה, צמיחה כלכלית, חיזוק הגבולות והפיכת אזורי הספר למרכזי חיים משגשגים.

המבחן הוא בביצוע

חיזוק הנגב והגליל אינו מאבק של צד אחד במפה הפוליטית נגד הצד האחר. זאת משימה לאומית מאחדת, שצריכה לעמוד בבסיס סדר היום של כל מפלגה ציונית.
התיישבות ללא תשתיות לא תחזיק מעמד. אכיפה ללא פיתוח תעמיק את המשבר. השקעה ללא משילות לא תייצר ביטחון. רק שילוב בין התיישבות, חיזוק הערים הקיימות, אכיפה נחושה, הסדרה אמיצה, חינוך ותעסוקה יוכל לשנות את המציאות.
הנגב והגליל אינם החצר האחורית של ישראל. הם עתודת הקרקע, הצמיחה והביטחון שלה. הגיע הזמן שהמדינה תתייחס אליהם בהתאם.