למה אני כל פעם מגיע לאותו מקום - הקשר שאנחנו לא רוצים לראות

"הפעם זה היה אחרת," הוא אמר בפגישה השלישית. "ממש אחרת." גיל, 37, מהנדס תוכנה מהדרום, הגיע לטיפול אחרי הפרידה השנייה בשלוש שנים. 
"היא הייתה שונה לגמרי מהאחרות. לא הייתה שום סיבה לצפות לאותו סוף.
" שתקתי רגע ואחר כך שאלתי: "תאר לי איך זה התחיל." הוא תיאר - ואחרי חמש דקות הוא עצמו עצר.
 "רגע. זה בדיוק כמו שזה התחיל עם הקודמת." הוא הביט בי. “איך זה קורה?”ֿ

זו אחת השאלות שחוזרת אצלי בקליניקה יותר מכל שאלה אחרת. לא "למה הם עזבו אותי" - אלא "למה אני כל פעם מגיע לאותו מקום?" התשובה לרוב אינה בבחירות המודעות שעשינו. היא נמצאת הרבה יותר מוקדם.

מה הילדות עושה - ולמה זה לא האשמה של ההורים

הקשרים הראשונים שלנו עם ההורים אינם רק זיכרונות - הם תבנית. המוח לומד: "כך נראה קשר אינטימי. כך מרגיש אדם שאוהב אותי. כך מתנהגים כשמפחדים מנטישה." התבנית הזו נשמרת - ומשפיעה על כל בחירה רגשית שנבצע בהמשך, לרוב מבלי שנהיה מודעים לה.
חשוב להגיד: זה לא עניין של הורים רעים. גם הורה אוהב, גם הורה שעשה כמיטב יכולתו, יכול להשאיר תבנית שמסבכת קשרים בוגרים. זה לא שיפוט - זה פשוט איך הנפש עובדת.

הדפוסים שהכי קשה לזהות

מי שגדל עם חוסר עקביות רגשית - הורה שהיה נוכח ואוהב פעם ונסוג ומרוחק פעם אחרת - לומד שאהבה היא דבר שמגיע בגלים, שצריך "להרוויח" אותה בכל פעם מחדש. כמבוגר, מערכת יחסים שקטה ויציבה מרגישה שטוחה. הדרמה מרגישה כמו בית.
מי שגדל עם פחד מנטישה - הורה שעזב, שהיה לא זמין, שנסוג רגשית - מפתח שתי תגובות אפשריות: להיצמד יותר מדי, לבדוק, לפחד בכל שקט קצת. או להיפך - לעזוב קודם, לפני שעוזבים אותו.
מי שלמד שאהבה מגיעה עם תנאים - שצריך להיות "מספיק טוב", להצליח, לתפקד - ממשיך לתפקד גם במערכות יחסים. נותן ונותן. אבל קשה לו לקבל. ולפעמים, בלי לשים לב, הוא בוחר שותפים שמאשרים את התחושה שהוא לא ממש מספיק.

הרגע שבו הדפוס הופך לבחירה מודעת

הדפוסים האלה אינם גזרי דין. הם למידה - ומה שנלמד אפשר גם לשנות. אבל השינוי לא מגיע מ"להחליט לבחור אחרת". הוא מגיע מהבנה עמוקה של מה אנחנו בעצם בוחרים, ולמה.
אחד הכלים החשובים ביותר הוא לזהות דפוסים שחוזרים על עצמם ביחסים רומנטיים - לא כדי להאשים את עצמנו, אלא כדי לתת להם שם. דפוס שיש לו שם אפשר לצפות אותו רגע לפני שהוא מפעיל אותנו.

מה קורה בטיפול

בטיפול אנחנו לא מתמקדים בשותף האחרון - אנחנו מתמקדים בשאלה: "מה בתוכי מגיע לאותו מקום שוב ושוב?" זו שאלה שדורשת אומץ, אבל היא גם השאלה שפותחת את הדלת לשינוי אמיתי.
גיל, בסוף תהליך הטיפול, אמר: "עכשיו אני מזהה את הרגע שאני נמשך למישהי. ואני יודע לשאול - האם אני נמשך אליה, או לדינמיקה המוכרת?" זה שינוי קטן בניסוח. אבל הוא שינה הכל.
הדפוסים מהילדות חזקים - אבל הם לא סופיים. עם הכלים הנכונים אפשר ללמוד לבחור אחרת. ריקרדו גרד, פסיכולוג באשדוד עם למעלה מ-25 שנות ניסיון בטיפול בדפוסי יחסים וטראומת ילדות.