לא להיות מושלם, להיות טוב יותר מאתמול

אף אחד לא מושלם, אנחנו עושים טעויות , אבל מה שחשוב הוא לנסות להיות טוב יותר בכל יום.

הטעות הגדולה ביותר של האדם אינה בכך שהוא טועה. אלא בכך שהוא מפסיק להאמין שיש לו עוד מה ללמוד. יש אנשים החוששים לטעות עד שהם נמנעים מלהעז. אחרים משכנעים את עצמם שהם כבר יודעים הכול, ולכן חדלים להתפתח. שתי הדרכים הללו מובילות לאותו מקום, קיפאון.
האדם הגדול באמת אינו מי שאינו טועה, אלא מי שמסוגל לומר לעצמו בכל בוקר. "גם היום יש בי משהו שראוי לתקן, משהו שראוי ללמוד, ומשהו שאוכל לעשות טוב יותר מאתמול." זו אינה חולשה, זוהי ענווה. ודווקא הענווה היא המפתח לצמיחה האישית.
הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות, הידועה בשם "שמונה פרקים", מתאר הרמב"ם את עבודת המידות כתהליך מתמשך של עיצוב האישיות. האדם איננו נולד שלם, ואפילו אדם בעל מידות טובות חייב לבחון את עצמו שוב ושוב. הרמב"ם מלמד אותנו יסוד עמוק. האופי אינו גורל, הוא יצירה. וכשם שאומן שב אל יצירתו פעם אחר פעם ומלטש אותה, כך גם האדם שב אל נפשו ומלטש את מידותיו.
מדוע נפסקה ההלכה כבית הלל? הגמרא במסכת עירובין. שואלת מדוע נקבעה ההלכה כבית הלל ולא כבית שמאי. התשובה מפתיעה: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" לא מפני שהיו חכמים יותר. לא מפני שהיו רבים יותר. אלא מפני שהייתה להם ענווה אינטלקטואלית. הם היו מסוגלים להקשיב באמת לדעה החולקת עליהם, ואף להציג אותה לפני דעתם שלהם.

כמה רלוונטי המסר הזה לימינו. בעידן שבו כל אחד בטוח שהוא צודק, מלמדים אותנו חז"ל שהאמת צומחת דווקא אצל מי שמוכן לשמוע גם את מה שאינו נעים לאוזניו.
מסופר על רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, שאחד מתלמידיו התלונן לפניו על פגמיהם של בני קהילתו. השיב לו רבי ישראל. "כשאתה מביט דרך החלון, אתה רואה את כל העולם. אבל כשאתה מביט במראה, אתה רואה את עצמך. שניהם עשויים זכוכית. ההבדל היחיד הוא שכבת הכסף שמאחוריהם" רמז לו. ברגע שהאדם עסוק יותר מדי בעצמו ובכבודו, הוא חדל לראות את עצמו באמת ומתחיל לראות רק את חסרונותיהם של אחרים. מאז אותו תלמיד החל להקדיש יותר זמן לתיקון עצמו ופחות לביקורת על זולתו.
גם המדע מגלה את מה שחז"ל כבר ידעו. שאותם שאנשים הרואים בכישלון הזדמנות ללמידה משיגים לאורך זמן הישגים גבוהים יותר מאלה המבקשים להימנע מטעויות. מי שמפסיק ללמוד, מפסיק לצמוח.

כיצד נחנך את עצמנו להיות טובים יותר?
פעם בשבוע שאלו אדם שאתם סומכים עליו. "איזו תכונה אחת כדאי שאשפר בעצמי?" והקשיבו מבלי להתגונן.
לפני שאתם מבקרים מישהו, שאלו את עצמכם."האם גם בי קיימת אותה חולשה, אפילו במידה קטנה?"
אחת לחודש כתבו לעצמכם טעות אחת שלימדה אתכם שיעור חשוב. אל תתביישו בה, הודו בה.
כאשר אתם נכנסים לוויכוח, נסו תחילה להסביר את עמדת הצד השני בצורה הוגנת. זו הייתה דרכם של בית הלל.
בסוף כל יום, אל תשאלו. "האם הייתי מושלם?" אלא, "האם היום אני אדם מעט טוב יותר משהייתי אתמול?"

לסיום, החיים אינם מבחן שבו מקבלים ציון על שלמות. הם מסע שבו האדם נבחן על נכונותו להשתנות. כל עוד אנו מסוגלים להקשיב, ללמוד, להודות בטעות ולשפר את עצמנו, אנו צועדים בדרך הנכונה. זכרו, אדם מושלם אינו קיים. אך אדם המשתפר בהתמדה הוא היצירה היפה ביותר שהקב״ה והאדם יוצרים יחד.

חברות וחברים, מודה לכם על קריאת המאמרים השבועיים לרבות על הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.