היה בין הנעלבים ולא בין העולבים

אישה שענוותה העוצמתית הייתה נוכחת בכל צעד, שהכילה את העולם – על טובו ועל כאבו בחום אין-סופי. היא ידעה לשאת עלבונות בשקט, בלי להשיב אש, ותמיד המיסה את כל מי שסביבה במבטה הרך ובחיוכה הנצחי. אמי הייתה הלב הפועם של חיי, של אחיי ואחיותיי, וכשאני חושב עליה, אני נזכר שוב ושוב במילות החכמים והרמב"ם: 'היה בין הנעלבים ולא בין העולבים' – משפט שאותו היא גילמה בחייה בצורה שאין כמותה.

משפט מפורסם זה, הנו מופיע בכתביו של הרמב"ם. באיגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליה (מארסיי) הידועה גם בשם איגרת קידוש השם. באיגרת זו הרמב"ם מתייחס להתקפות אישיות נגדו ומדגיש את עקרון האיפוק, הסבלנות, ואי-השבת פגיעה בפגיעה. הרמב"ם כותב שם: "אני נוהג להיות מן הנעלבים ואינני מן העולבים, שומע חרפתי ואיני משיב, יודע עצמי ומקומי ואיני משגיח בדברי הסכלים" באיגרת זו הרמב"ם משקף את גישתו המוסרית והאישית להתמודד עם עלבונות בצורה מכובדת, מתוך חוסן פנימי ואמונה. דבריו ממחישים את היכולת להתעלות מעל ביקורת, להכיל פגיעות, ולהמשיך לדבוק באמת ובערכים.  זהו עקרון נצחי של אצילות נפש ועקרון מוסרי חשוב: עדיף להיות הצד שנפגע ולא הצד הפוגע. גישה זו מציעה לא רק דרך חיים מוסרית אלא גם מסגרת לתיקון פנימי וחוסן אישי.
 

כשאדם בוחר להיות בין הנעלבים ולא בין העולבים, הוא לא רק מתעלה מוסרית אלא גם יוצר שינוי חיובי בעולם שסביבו

באיגרת זו, הרמב"ם מדגיש את ערך הענווה והאיפוק, ומדבר על חשיבות ההתנהגות המוסרית גם במצבי עלבון. הרמב"ם משתמש במילים "היו מן הנעלבים ולא מן העולבים" כדי לתאר דרך חיים ראויה של אדם מוסרי, אשר בוחר להבליג על עלבונות מתוך גדלות רוח ושליטה עצמית.
אף בתלמוד " האמרה: "נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין". במסכת שבת  הקדימה לבטא רעיון דומה לרעיון בו עשה שימוש הרמב"ם מאוחר יותר. גם בתלמוד הוא עיקרון מוסרי חשוב המבטא את חשיבות הענווה, האיפוק, והיכולת להבליג מול עלבונות.

אחד מהביטויים המפורסמים לעיקרון זה הוא התנהגותו של דוד המלך מול שמעי בן גרא, שתוארה בתנ"ך ובפרשנות חז"ל. בהקשר של דוד המלך ושמעי בן גרא (שמואל ב') , מתוארת סיטואציה שבה דוד המלך בורח מירושלים מפני מרד אבשלום. במהלך בריחתו, שמעי בן גרא, שהיה מבני שבט בנימין ומצאצאי שאול המלך, מקלל את דוד ומיידה בו אבנים. שמעי מאשים את דוד בשפיכת דמים ובגזל המלוכה. תגובת דוד: אבישי בן צרויה, אחד מאנשיו הנאמנים של דוד, מבקש רשות להרוג את שמעי על קללתו. אולם דוד עוצר בעדו ואומר: "הַנִּיחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה'..." (שמואל ב'). דוד מקבל את העלבון באורך רוח ואינו נוקם, מתוך הכרה בכך שכל מה שקורה הוא חלק מהשגחת ה'. על כן מעשיו של דוד משקפים ענווה עמוקה, קבלת הדין , כיוון שדוד מבין שאולי הקללה של שמעי היא תוצאה של חטאיו, ולכן הוא רואה בכך חלק מהתהליך האלוהי. ואף על היותו מלך, מגלה דוד שליטה עצמית ובוחר להבליג ולכבד את רצון ה'. לא זו בלבד אלא שדוד מגלה תקווה לעתיד בכך שהוא מביע אמונה שה' יהפוך את הקללה לברכה: "אוּלַי יֵרְאֶה ה' בְּעֹנְיִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב')

בספר "חסידים" של רבי יהודה חסיד (המאה ה-12) העוסק בהדרכות מוסריות ובהנהגת חסידיות , ומדגיש חשיבות מידת הענווה, הסבלנות והיכולת לקבל עלבונות באמצעות שליטה עצמית: "לא יהא אדם בעל קטטה ולא בעל כעס... אלא שומע חרפתו ואינו משיב, ועושה מאהבה ושמח ביסורין." דוד המלך הגשים הלכה זו בכך שהוא שומר על קור רוח, אינו מגיב באלימות כלפי שמעי ומפגין אהבת ה' ואמונה בגורלו.

מסר לחיים: הליכה בדרך דוד המלך.  ניתן לראות שהרמב"ם ורבי יהודה חסיד, לוקחים את דמותו של דוד כדוגמה קלאסית למי שמגשים את העיקרון הזה. הוא מדגים כיצד על האדם לנהוג גם כשיש לו כוח להגיב ולנקום, אך הוא בוחר בשלום ובאיפוק. ומנחה אותנו כי עלינו לנהוג באיפוק, גם עם אדם שניסה להכעיסינו. למרות העלבונות, יש לנהוג בשלווה, ובכך מומחשת עוצמת הרוח אשר מנצחת את העלבון והפגיעות בנו.

רבי עקיבא נחשב לאחד מחכמי ישראל הדגולים ביותר, ודמותו מתאפיינת בסבלנות, ענווה, ואיפוק יוצא דופן, גם במצבים של פגיעה ועלבון אישי. סיפוריו ממחישים את יכולתו להכיל עלבונות ולראות בכך הזדמנות לצמיחה רוחנית ולחינוך אישי וחברתי. כאמור, רבי עקיבא, בתחילת חייו, היה רועה צאן פשוט שלא ידע קרוא וכתוב. כשהחל את לימודיו בגיל 40, ספג לעג מצד אנשים שהתקשו להבין כיצד אדם מבוגר כמוהו יצליח ללמוד תורה. עם זאת, הוא בחר להתמיד בלימוד מתוך אמונה בכוח השינוי. בספרות חז"ל מתוארות התמודדויותיו של רבי עקיבא מול חכמים אחרים. למרות שהיה בעל עמדה גבוהה בתורה, רבי עקיבא נהג בענווה ולא השיב לעיתים על ביקורת או עלבונות. בסיפור מהמדרש (שיר השירים רבה), מתואר כיצד רבי עקיבא הלך לשוק וקנה לאשתו רחל מתנה פשוטה – עטרה עשויה מירושלים של זהב. היו שהעבירו עליו ביקורת בשל ה"פזרנות" כביכול, אך רבי עקיבא הדגיש את הערכתו העצומה לאשתו, שהקריבה למענו את כל רכושה כדי שיוכל ללמוד תורה.

ישנם מקורות נוספים לעלבונות שספג רבי עקיבא כגון, בתלמוד הבבלי ( מסכת שבת) מתואר כיצד תלמידים ביקשו מרבי עקיבא הסברים על דרכי לימודו. לעיתים הוא נשאל שאלות מתוך לעג, אך תמיד הגיב בסבלנות. וכן בגמרא , במסכת נדרים, מתוארת תחילת דרכו של רבי עקיבא, כיצד רחל, אשתו, זיהתה את הפוטנציאל שבו, בעוד אחרים לגלגו על הרועה הפשוט. רבי עקיבא משמש דוגמה להתמודדות אצילית עם עלבונות, מתוך אמונה שכל חוויה, גם כואבת, היא חלק מתהליך הצמיחה. עקרון זה בא לידי ביטוי גם במימרתו המפורסמת: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (מסכת ברכות) – כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה. על כן כולנו מחויבים לספוג השראה גם מהתנהגותו של רבי עקיבא: לראות עלבונות כהזדמנות לצמיחה, לשמור על ענווה גם במצבי הצלחה ולהאמין בכוחם של שינוי והתמדה, גם כשנראה שזה בלתי אפשרי.

מבט אוניברסלי- מהטמה גנדי – כוח האי-אלימות,  גנדי, ממובילי המאבק הלא-אלים, חינך למאבק בדרכים שאינן כוללות השפלה של הצד השני. הוא האמין כי לספוג עלבונות מבלי להשיב אותם הוא אקט של חוזק ולא חולשה. כמו גם מרטין לותר קינג – כוחה של אהבה מול שנאה, קינג ציין כי "שנאה אינה מסיימת שנאה; רק אהבה יכולה לעשות זאת". גישתו שואבת השראה מהעיקרון להיות בין הנעלבים ולא בין העולבים, בכך שהיא שואפת לתיקון ולא לנקמה.

סיפור מרגש, מהעולם המודרני: סיפורה של רוזה פארקס- הייתה דמות מופת למאבק בדרכי שלום ולענווה עוצמתית, שינווטו את המאבק לזכויות השחורים בארצות הברית. בשנת 1955, כאשר סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לגבר לבן, היא לא צעקה, לא השיבה בגסות ולא הפעילה אלימות – היא פשוט עמדה על שלה בנחישות ובשקט, תוך שהיא מכילה את העלבון והדיכוי שספגה לאורך כל חייה. מעשה זה, שנראה פשוט במבט ראשון, שינה את פני ההיסטוריה, כי הוא שיקף את הכוח הטמון בעמידה פסיבית אך מלאת עוצמה מול אי-צדק. רוזה פארקס גילמה את הרעיון של "היה בין הנעלבים ולא בין העולבים", כאשר בחרה להגיב לעלבון לא בכוח אלא באצילות, באופן שהיווה השראה לעולם כולו ופתח את הדלת למאבק רחב יותר לשוויון וצדק חברתי.

עצתי לכם , להשתדל לאמץ כותרת מאמר זה אף בחיי היום-יום, לדעת להתמודד עם ביקורת בלתי מוצדקת ולבחור שלא להגיב בזעם אלא מתוך רוגע. ללמוד להחמיא ליריבים למרות ההתגרויות. בתחום המשפחה, ללמוד לספוג הערות לא נעימות גם מבני המשפחה ובכל זאת לשמור על אהבה וחמלה.
לסיום , כשאדם בוחר להיות בין הנעלבים ולא בין העולבים, הוא לא רק מתעלה מוסרית אלא גם יוצר שינוי חיובי בעולם שסביבו. תגובה שקטה יכולה להאיר עיניים ולרכך לבבות.
חברות וחברים , תודה לכם על כך שאתם קוראים המאמרים ואף מגיבים על כך.

עבדכם הנאמן
משה דנוך