נתינה אמיתית, היא לא לתת מה שאני רוצה לתת, אלא לתת מה שהשני צריך לקבל

חברות וחברים, סוגיה זו מעוררת בי הרהור כל פעם מחדש. בגין העובדה שיש מתוכנו שהנתינה היא אינה חלק מהווית חייהם ( לשמחתי הם מעטים) ויש מתוכנו אנשים שיש בהם את יכולת הנתינה, אולם אינה מתועלת נכון למקבל.  אלא נוטים לתת לאחרים על פי מה שמתאים להם, מה שנוח להם, או מה שמרגיש להם נכון. משפט זה מדגיש את ההבדל בין נתינה מתוך רצון אישי לבין נתינה מתוך הבנה אמיתית של צרכי המקבל.

נתינה אמיתית דורשת רגישות ופתיחות להקשבה ולמבט רחב יותר על הצרכים של האחר. מתמקדת בצרכים של האדם המקבל ולא ברצונות או בהעדפות של הנותן. זה אומר להקשיב, להבין ולהתאים את הנתינה למה שהאדם השני באמת זקוק לו, מה יכול לסייע לו, מה יכול לשפר את חייו.  בין אם מדובר בעזרה פיזית, תמיכה רגשית או כל סוג אחר של סיוע , על מנת לשפר את מצבו של המקבל ולא לספק את הרצון שלנו. התנהלות זו, דורשת אמפתיה, חמלה וכבוד אמיתי לצד האחר, הבנה ויכולת לראות ולקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של המקבל. בכך הנתינה הופכת לפעולה של חסד אמיתי, של נתינה מליאה, המבטאת איכפתיות , מחוייבות ורגישות אמיתית  שמביאה תועלת אמיתית ומשמעותית למי שמקבל אותה.

בסופו של הליך , נתינה מסוג זה יכולה להוביל לחיבור עמוק ומשמעותי יותר בין אנשים, לחיזוק של קשרים אישיים וחברתיים, ולהגברת תחושת הערך והמשמעות בחיים של כל אחד מאיתנו. זוהי גישה של נדיבות, הקשבה, ואהבה שמקדמת את טובת הכלל ואת תחושת הסולידריות האנושית.

ביהדות, הרעיון הטמון במשפט זה משתקף במספר עקרונות ובתפיסות ערכיות עמוקות הנוגעות לנתינה, צדקה וחסד. “עולם חסד ייבנה” (תהילים )

ראשית, המצווה של צדקה (צדק) היא עיקרון מרכזי ביהדות, ומדברת על החובה לתת למי שזקוק לכך ולא רק מתוך נדיבות לב. "כִּי-פָתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ” (דברים ). בתפיסה היהודית, הצדקה אינה מבוססת רק על רצון טוב אלא על תפיסת העולם שכל אדם הוא שותף אחראי ליצירת חברה צודקת והוגנת. ישנה התמקדות בצורך לתת למי שזקוק לכך בצורה שתועיל לו באמת, ולא רק מתוך מה שנוח או קל לנותן. למשל, חז"ל אומרים שצריך לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו, ח')כלומר, לתת לו לפי מה שהוא באמת צריך ולא לפי מה שהנותן מרגיש לנכון לתת.

הרמב"ם, אחד מענקי העם היהודי לדורותיו, מגדיר שמונה דרגות בצדקה, והדרגה הגבוהה ביותר היא זו שבה נותנים באופן שמונע את הצורך של המקבל להתבייש או להרגיש תלות. זהו סוג של נתינה שנעשה מתוך הבנה של צרכי האחר ורצון אמיתי לעזור לו להתייצב על רגליו, ולא רק לספק את הרצון של הנותן להרגיש טוב עם עצמו.

החסידות גם מדגישה את המושג של "אהבת ישראל" ואת הנתינה הנובעת מאהבה אמיתית וכנה לכל אדם, באשר הוא “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא) זו נתינה שמחייבת קשב עמוק לאדם שמולך ולהבין מה הוא באמת צריך, בלי אגו ובלי פטרונות.

ברשותכם אמחיש זאת במס' דוגמאות של החיים אשר נתקלתי בהם ,לרעיון המאמר.

מזון לעני לפי צרכיו, עזרה לקשיש בישיבה לצדו(בשל היותו בודד) בסיוע להבאת מוצרים עבורו מהמכולת, חינוך ותמיכה לילד, סיוע לחבר במצוקה נפשית ותמיכה רגשית, תרומה לקהילה, הכנסת אורחים, תיקון עולם, תמיכה בקהילה. הדוגמאות הללו מדגישות את החשיבות של הבנת הצרכים האמיתיים של המקבל והתאמת הנתינה בהתאם.  

סיפור מרתק אשר ימחיש יותר מכל את הרעיון וזה מעדות אישית. חבר טוב מילדות, אהוב, מוכר ובעל לב רחב, בעל עסק בתחום האפייה ( העסק נסגר לצערי בשל מותו בטרם עת ממחלה ממארת)  במשך תקופה, חברי העניק מידי יום לזקן אשר אהב לשבת בסמוך לבית העסק שלו והביט בעוברים ושבים. עוגיות מובחרות, לחמים מיוחדים והזקן היה גם זוכה מידי יום ביומו לחיבוק ומשפט קצר מצד חברי. הזקן בכל פעם, הביט בחברי והודה לו בנימוס על העוגיות והלחמים ויש פעמים שהותיר חלק מהעוגיות או הלחמים במקום בו ישב. אך לא נראה היה לחברי שהזקן באמת שמח ובשל כך חברי חש מעט אכזבה. 

לבסוף, חברי התיישב ליד הזקן ושאל ברכות: "מה אוכל לתת לך שיעזור לך באמת?"  הזקן השפיל את עיניו והשיב בקול רך: "אני לא רעב לעוגות ולחמים, אני פשוט בודד. אשמח אם תשב איתי ותשוחח קצת. כבר זמן רב לא היה לי עם מי לדבר". חברי הבין שהעוגות והלחמים שאהב לתת לזקן הוא לא היה זקוק להם. כך נרתם חברי והקדיש מידי יום ביומו וישב לצדו של הזקן ושוחח אתו על עברו, על משפחתו ועל חלומותיו. צחקו יחד, החליפו סיפורים ומצב רוחו של הזקן השתפר בהרבה. כך נהג חברי עד יום מותו של הזקן. לצערי לא הכרתי באופן אישי את הזקן אבל חשתי בתוכי, למרות המרחק רצון עז להמשיך במעשי החסד של חברי ז"ל ולצערי לא הצלחתי.

ברשותכם, אקדיש סיפור מרתק לאותם אנשים (כפי שציינתי, לשמחתי הנם מתי מעט) אשר מלאכת הנתינה אינה חלק מחייהם ויש בהם הפוטנציאל להעניק. רב ביקש מתלמידו להביט בחלון מעבר לזכוכית. התלמיד מתחיל לתאר מה הוא רואה. ואז מתאר אנשים יושבים ושותים קפה, חלק מהאנשים משחקים עם הנייד, חלק הולכים וגם יש קבצנים המקבצים נדבה. התלמיד אף שיתף את מורו כי ליבו נכמר רחמים על הקבצנים. ואז, הרב ביקש מהתלמיד להביט מהזכוכית שהנה מראה. ושאל מה אתה רואה? השיב התלמידים אני רואה רק את עצמי. הרב אומר לו, זה קורה כאשר הזכוכית עטופה בכסף אתה לא רואה את הסביבה וכאשר הזכוכית אינה עטופה בכסף אתה חש את הציבור. די לחכימא ברמיזה. 

לסיכום, חברות וחברים, זכרו, נתינה אמיתית היא לא מה שיוצא מידך, אלא מה שנוגע בליבו של האחר על כן עשו שיעורי בית בטרם תעניקו מטוב לבכם לאחר.
שוב תודה לכולכם, על כך שאתם קוראים המאמרים, מעירים ומאירים לכולנו ומפרים אותנו בחוכמתכם.

עבדכם הנאמן 
משה דנוך