מעבר לכאן ועכשיו: איך בונים תקווה ועתיד כשההווה מאתגר

בקליניקה מיינד קליניק, פוגשים מדי יום אנשים אמיצים המתמודדים עם המציאות המורכבת של ימינו. 
תחושה שכיחה שעולה בשיחות היא תחושת תקיעות, מעין ערפל סמיך בהווה שמקשה לראות את הדרך קדימה. 
השאלה "איך ממשיכים מכאן?" מהדהדת באוויר. מהניסיון שלי, בניית תקווה אינה אירוע קסום, אלא תהליך אקטיבי, המורכב ממספר שלבים חיוניים.

הצעד הראשון וההכרחי: מתן תוקף לכאב

רבים מאיתנו למדו שעלינו להיות "חזקים", שלבכות או להודות בקושי הוא סימן לחולשה. אני רוצה להציע פרספקטיבה הפוכה לחלוטין: הכרה בכאב היא אקט של חוזק נפשי.

כאשר אנו חווים תקופה מאתגרת, מערכת העצבים שלנו מגיבה. רגשות כמו פחד, אבל, כעס וחוסר אונים הם תגובה אנושית נורמלית ובריאה למצב לא נורמלי. הניסיון להדחיק או לדכא רגשות אלו דומה להחזקת כדור ים מתחת למים – הוא דורש אנרגיה עצומה, ובסופו של דבר, הכדור תמיד יקפוץ החוצה בעוצמה בלתי צפויה.

בטיפול, אנו קוראים לתהליך זה "ולידציה" או "תיקוף". משמעותו היא לאפשר לעצמנו להרגיש את מה שאנו מרגישים, ללא שיפוטיות. לא להתבוסס בכאב, אלא להכיר בקיומו. רק כאשר אנו נותנים לרגש את המקום הראוי לו, הוא יכול לעבור תהליך של עיבוד, לאבד מעוצמתו ולפנות מקום לתחושות חדשות, ובראשן – לתקווה.

מהקפאה לפעולה: כוחה המדעי של "ההפעלה ההתנהגותית"

תחושת חוסר האונים מביאה אותנו לעיתים קרובות למצב של קיפאון, של אינרציה. "אין טעם לעשות כלום", המוח שלנו לוחש. כאן נכנס לתמונה אחד הכלים היעילים ביותר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): הפעלה התנהגותית (Behavioral Activation).

העיקרון פשוט להפליא: העשייה קודמת למוטיבציה. במקום לחכות ש"יבוא לנו" לעשות משהו, אנו יוזמים פעולות קטנות ועקביות. כל פעולה כזו, קטנה ככל שתהיה, היא ניצחון קטן על חוסר האונים. היא משדרת למוח מסר של מסוגלות ושליטה, ומפעילה את מערכת התגמול במוח שלנו. הליכה קצרה, סידור מגירה, שיחת טלפון לחבר – פעולות אלו משחררות נוירוטרנסמיטרים כמו דופמין, שמחזקים את תחושת הסיפוק והמוטיבציה להמשיך.

הצטברות של צעדים קטנים יוצרת תנופה. היא מחזירה לנו את "ההגה לידיים" ומעבירה אותנו ממצב פסיבי של קורבן הנסיבות למצב אקטיבי של אדם הפועל בתוך חייו. זוהי הדרך המעשית ביותר לפרוץ את מעגל הייאוש.

המוח החברתי: מדוע ה"ביחד" הוא חבל ההצלה שלנו

האדם הוא יצור חברתי. המוח שלנו התפתח לאורך מיליוני שנים כדי לשרוד ולשגשג בקבוצות. בתקופות של לחץ וסכנה, הנטייה להסתגר היא טבעית, אך היא גם מנוגדת לצורך הביולוגי העמוק ביותר שלנו.

קשרים חברתיים וקהילתיים אינם מותרות; הם צורך קיומי וחיוני לחוסן הנפשי. כאשר אנו חולקים את הקושי עם אדם אחר, מתרחשים במוחנו ובגופנו תהליכים מרפאים. רמות הורמון הלחץ (קורטיזול) יורדות, ורמות האוקסיטוצין (הורמון ה"קשר") עולות. במילים פשוטות, מערכת העצבים שלנו נרגעת בנוכחותו התומכת של אדם אחר. לתופעה זו אנו קוראים "ויסות הדדי" (Co-regulation).

התמיכה הקהילתית מספקת לנו תחושת שייכות, מטרה משותפת ורשת ביטחון. היא מזכירה לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שהעול אינו רק על כתפינו. בין אם זו קבוצת תמיכה, התנדבות או פשוט שיחה עם שכן – החיבור האנושי הוא המשאב החזק ביותר שלנו לבניית עתיד משותף.

אופטימיות ריאלית: לאמץ גישה של צמיחה מתוך משבר

לסיום, חשוב לדבר על סוג התקווה שאנו שואפים אליו. אין מדובר באופטימיות נאיבית, כזו העוצמת עיניים מול המציאות הכואבת. הגישה הבריאה והיעילה ביותר היא "אופטימיות ריאלית".

גישה זו מכירה במציאות במלואה – על הקושי, הכאב והמגבלות שבה. אך לצד ההכרה הזו, היא שומרת על אמונה עמוקה ביכולת שלנו, כפרטים וכחברה, להתמודד, ללמוד ולהתפתח. אופטימיות ריאלית מתמקדת במה שנמצא בשליטתנו: התגובות שלנו, הפעולות שלנו, הערכים שלנו.

היא רואה בכל אתגר הזדמנות ללמידה. היא מבינה שחוסן אינו היעדר קשיים, אלא היכולת לקום מהם, אולי אפילו חזקים ובעלי תובנות עמוקות יותר מבעבר. אנו מכנים זאת 'צמיחה פוסט-טראומטית'. זוהי ההבנה, הנתמכת במחקרים נרחבים, שחוויה טראומטית יכולה להוות זרז (קטליזטור) לשינויים פסיכו-ביולוגיים חיוביים, המובילים לתובנות עמוקות ולחיזוק החוסן הנפשי."

המאמר נכתב כחומר למחשבה ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

מיינד קליניק, המרכז לטיפולים מתקדמים. לאתר הקליניקה: https://www.grunhaus.co.il/