קובי ואושר יצאו יחד ולא חזרו: סיפור ההנצחה שמאחורי הכיכר בשכונת רמות בבאר שבע

מאז בוקר 7 באוקטובר 2023 חייה של אבלין שמעיה נחלקים לשניים: החיים שהיו לה לצד בעלה יעקב, קובי, ובנה הבכור אושר, והחיים שנכפו עליה לאחר ששניהם נרצחו יחד בדרכם למחנה רעים. בחודשים ובשנים שחלפו מאז היא פועלת ללא הפסקה להנצחתם, מספרת מי היו ומבקשת לשמור את שמחת החיים ואת החיוך שאפיינו אותם.
פוסט שפורסם לאחרונה ועסק בהנצחתם של קובי ואושר עורר תגובות רבות. רוב המגיבים הביעו תמיכה, אהבה והזדהות עם המשפחה, אך בין התגובות היו גם מי שמתחו ביקורת על הצבת שלטי הזיכרון ועל האפשרות שתוקם במקום אנדרטה. התגובות הללו הובילו את אבלין לפרסם פוסט אישי וכואב, שבו הסבירה כי עבורה ההנצחה אינה עניין סמלי בלבד. זו הדרך שלה להמשיך להיות רעיה ואמא לשניים שאינם.

'כל מי שמכיר אותי, ולצערי כל מי שהכיר אותי מאז ה-7 באוקטובר, היום המקולל שבו איבדתי חצי מהמשפחה שלי, יודע שהפוסטים שאני מעלה הם נטו כדי לספר מי היו קובי ואושר', כתבה. 'לספר על הכאב בהיותי אלמנה ואם שכולה בו זמנית. לספר על הכאב שבאובדן ועל ההתמודדות להמשיך בחיים למרות הקושי'.

‘אני לא צריכה יום זיכרון כדי להרגיש את האובדן’
אבלין מתארת חיים שבהם השכול נוכח בכל רגע. החגים, השבתות, ימי ההולדת והשמחות המשפחתיות איבדו עבורה את משמעותם. לצד האבל על בעלה ועל בנה הבכור, היא מנסה להמשיך למען שני ילדיה, אופק ואלין.
'להסתכל יום יום על ילדיי שנותרו, אופק ואלין, ולבקש סליחה, למרות שלא אני האשמה', כתבה. 'אני לא מחפשת לייקים וטפיחה על השכם על מה שאני עושה, כי זו חובתי למען הנצחתם'.
את תחושת האחריות שלה כלפי אושר היא נושאת מאז לידתו. לדבריה, היא הבטיחה לו שתגן עליו מכל משמר. לאחר שלא הצליחה להציל אותו באותו בוקר, היא חשה שמחובתה להגן על זכרו ועל זכר אביו.
'אני לא צריכה יום זיכרון או טקס כדי להמחיש לי מה אני עוברת יום יום, שנייה שנייה מחיי', כתבה. 'החוסר בשינה, הבכי, הצער, הגעגוע האין סופי, הכאב והיעדר הפתרון, כי לבעיה שלי אין פתרון'.
 

אב ובן שיצאו יחד ולא חזרו
סמל אושר שמעיה ז''ל היה בן 19 וחצי בנופלו. הוא נולד וגדל בבאר שבע, למד בבית הספר היסודי רכסים ובהמשך בבית הספר הרב תחומי רמות על שם ניומן, מקיף ז'. בני משפחתו וחבריו תיארו אותו כצעיר שמח, חבר נאמן, אדם שכיבד כל אחד והשרה סביבו אווירה טובה.
אחת האהבות הגדולות שחלק אושר עם אביו קובי הייתה הכדורגל. קובי, אוהד מושבע של הפועל באר שבע, לקח את בניו למשחקים באצטדיון וסרמיל ובהמשך באצטדיון טרנר. כאשר אושר החל לשחק כדורגל בגיל חמש, אביו ליווה אותו לכל אימון ולכל משחק, עודד אותו והתלהב מכל שער שהבקיע.
אושר שיחק בקבוצות ילדים ונערים בבאר שבע, בהפועל ובבית''ר המקומיות, ובהמשך היה קפטן קבוצת הנערים של מכבי קריית גת. בשנת 2021 הצטרף לקבוצת הבוגרים של מ.ס באר שבע והגשים את חלומו להפוך לכדורגלן מקצועי.
באוקטובר 2022 התגייס לצה''ל ושירת כטבח במפקדת אוגדת עזה במחנה רעים. השירות במתכונת של שבוע בבסיס ושבוע בבית אפשר לו להמשיך להתאמן ולשחק. משחקו האחרון במדי מ.ס באר שבע נערך ב-27 בספטמבר 2023. אושר נכנס כמחליף וכבש את שער הבכורה שלו באותה עונה.עשרה ימים לאחר מכן השתנו חייה של המשפחה לעד.
 

בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, שהה אושר בבית. הוא היה אמור לשוב לבסיס רק בשעות הצהריים, אך עם תחילת מתקפת חמאס החליט להקדים ולחזור כדי להיות לצד חבריו. הוא לא קיבל הוראה להגיע, אלא בחר לעשות זאת מיוזמתו. לפני שיצא נפרד מאחיו, חיבק אותו ואמר לו שהוא אוהב אותו.
אושר ביקש מאביו להסיע אותו למחנה רעים. במהלך הנסיעה התכתבו השניים עם אבלין, אך סמוך לשעה 7:30 נותק עמם הקשר. בני המשפחה התקשרו שוב ושוב, בדקו בבתי החולים ונאחזו בתקווה שהשניים נפצעו, הצליחו להימלט או אינם מסוגלים לענות.|
כעבור יומיים קיבלה אבלין את הבשורה הקשה. קובי ואושר נתקלו במארב מחבלים סמוך לכניסה למחנה רעים ונורו למוות. הם נמצאו יחד במכונית, מחובקים.
'אמרתי שאם הם נמצאו מחובקים יחד, הם גם ייקברו יחד', סיפרה. השניים הובאו למנוחות זה לצד זה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. לאחר נפילתו הועלה אושר מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל.

בני המשפחה כתבו עליהם: 'בחייכם וגם במותכם לא נפרדתם. הייתם מודל לחיקוי לקשר של אב ובנו. קשר כמו שלכם לא היה ולא יהיה, כי כמוכם אין ואיש לא יחליף אתכם'.

הכיכר שבה החיוך נשאר
הכיכר בצומת הרחובות קלמן פורת ונחום שריג, בשכונת רמות בבאר שבע, נקראה על שמם של קובי ואושר. בכיכר מוצבות תמונות שבהן הם נראים מחייכים, בדיוק כפי שאבלין מבקשת שיזכרו אותם: אב ובן מלאי שמחת חיים, שאהבו את משפחתם ואת הכדורגל.
לכן התגובות שטענו כי שילוט או אנדרטה עלולים לפגוע בנוף השכונתי הכאיבו לה במיוחד.
'כן מגיע לבעלי ולבן שלי, חוץ ממצבה וחוץ משם על אבן או על קיר הנצחה, שתהיה אנדרטה שתכבד אותם במקום שבו הם גרו', כתבה. 'זה המעט שאני יכולה לדרוש למענם'.
אבלין הדגישה כי אינה מבקשת יחס מיוחד לעצמה. לדבריה, אילו הייתה יכולה לבחור, הייתה מוותרת על כל פעולות ההנצחה בתמורה לחיים שהיו לה לפני הטבח.
'תאמינו לי שהייתי מוותרת על הכל, ומתכוונת להכל, רק לקבל את המשפחה שלי בחזרה', כתבה. 'התמונות האלה הן התמונות שמתנוססות בכיכר, וכן, קובי ואושר מחייכים בהן, כי ככה הם היו, מלאי שמחת חיים. לפחות את זה אל תיקחו ממני. אל תמחקו להם את החיוך'.

מארזים לנזקקים, ספרי תפילה וטורניר כדורגל
פעילות ההנצחה של אבלין ובני המשפחה נמשכת לאורך כל השנה. ברחבי באר שבע נתלו שלטי חוצות הנושאים את תמונותיהם של קובי ואושר, ולצדן הכיתוב '100 ימים בלעדיהם, 7.10.23'.
לכבוד יום הולדתו ה-20 של אושר נערך בספורטק באר שבע טורניר כדורגל תחת הכותרת 'תישאר צעיר לנצח'. המשתתפים לבשו חולצות עם הספרה 7, המספר שליווה את אושר על המגרש, ועם המשפט 'אין דרך אל האושר. אושר הוא הדרך'. באירוע השתתפו שחקני הפועל באר שבע, אנשי החברה העירונית כיוונים וראש העירייה.
לקראת ראש השנה תשפ''ה הכינה אבלין מארזי חג שכללו מטעמים, ברכות ונרות לעילוי נשמתם של קובי ואושר, וחילקה אותם לנזקקים. ההנצחה הפכה בכך גם למעשה של נתינה, ברוח הערכים שהיא מבקשת לשמר בשמם.
לזכר השניים יצאו לאור ספר תהילים, סידור תפילה והגדה של פסח, שעל כריכותיהם מופיעות דמויותיהם. המשפחה הזמינה גם כיפות לבנות הנושאות את שמותיהם ותמונותיהם. במלאת שנה למותם התקיים לזכרם שיעור תורה בישיבת שבילי הנחל בבאר שבע, והוקם גם עמוד אינסטגרם המוקדש לסיפורם.
עבור אבלין, כל אחד ממפעלי ההנצחה האלה הוא עוד דרך לספר מי היו קובי ואושר לפני שהפכו לשמות על מצבות ובאתרי זיכרון. בעל שהיה עמוד התווך של המשפחה, ובן בכור שהיה כל עולמה, כדורגלן מוכשר וחייל שבחר לחזור לחבריו בשעה הקשה ביותר.
התגובות הפוגעניות היו במיעוט. מרבית המגיבים לפוסט המקורי חיזקו את אבלין, הביעו תמיכה בהנצחה וביקשו לחבק את המשפחה. אבל דווקא המילים הקשות המחישו עד כמה המאבק על הזיכרון עדיין חי וכואב.
מבחינת אבלין, התמונות בכיכר אינן פוגעות בנוף. הן משיבות אליו, ולו לרגע, את החיוך של בעלה ושל בנה.