כולם רוצים את רוביק: הפנייה השנייה של נתניהו והסקרים הסודיים

ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ׳, החליט לסרב להצעה לשריון במקום גבוה ברשימת הליכוד ולהמשיך בתפקידו בעירייה. אלא שעצם ההצעה, השנייה שקיבל מראש הממשלה בנימין נתניהו, עשויה להתברר כרגע שבו סומן באופן ברור הכיוון האפשרי שלו ביום שאחרי כהונתו בבאר שבע.

זו אינה הפעם הראשונה שבה נתניהו מנסה להעביר את דנילוביץ׳ מהשלטון המקומי אל הזירה הארצית. בדצמבר 2020 נפגשו השניים בחשאי, ונתניהו הציע לו להשתלב בצמרת רשימת הליכוד.

על פי הפרסומים באותה תקופה, על הפרק עמדו המקום החמישי ברשימה ותפקיד שר בממשלה. דנילוביץ׳ סירב גם אז, ונתניהו ביקש ממנו להמשיך ולשקול את ההצעה.
כעת, כמעט שש שנים לאחר מכן, חזר הליכוד אל ראש עיריית באר שבע עם הצעה נוספת לשריון גבוה. גם הפעם החליט דנילוביץ׳ להישאר בעיר, אך הפנייה החוזרת מלמדת כי מבחינת נתניהו שמו עדיין נתפס כבעל ערך פוליטי ואלקטורלי משמעותי.

לא רק נתניהו: גם בנט ואיזנקוט פנו

נתניהו אינו המנהיג היחיד שניסה לצרף את דנילוביץ׳. לפי מידע שהגיע לחדשות באר שבע והנגב, פנו אליו גם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט והרמטכ״ל לשעבר גדי איזנקוט, בניסיון לשלב אותו במסגרות הפוליטיות שהובילו.
בנט, איזנקוט ונתניהו מייצגים מחנות פוליטיים שונים, אך שלושתם זיהו אצל דנילוביץ׳ יתרון דומה: מנהיג מקומי פופולרי, בעל ניסיון ניהולי ממושך, תדמית ממלכתית ויכולת לפנות לקהלים שאינם משתייכים באופן מוחלט למחנה פוליטי אחד.
העובדה שראש עיר מכהן מקבל הצעות חוזרות ממנהיגי מפלגות מתחרות אינה שגרתית. היא מצביעה על כך שדנילוביץ׳ אינו נתפס עוד רק כראש עיר מצליח, אלא כמועמד אפשרי לתפקיד בכיר בזירה הלאומית.

הסקרים שסימנו אותו כשובר שוויון

ברקע לחיזורים הפוליטיים נערכו, על פי גורמים המעורים בפרטים, בדיקות וסקרים פנימיים שלא פורסמו לציבור. שמו של דנילוביץ׳ נבחן בהם כמועמד שעשוי למשוך מצביעים מהימין הממלכתי, מהמרכז ומהדרום.
תוצאותיהם המלאות של הסקרים והמספרים המדויקים לא פורסמו, ולכן לא ניתן לבחון אותם באופן עצמאי. עם זאת, לפי הגורמים, הבדיקות הצביעו על דנילוביץ׳ כדמות שעשויה להיות שובר שוויון במערכת בחירות צמודה.
עבור הליכוד, צירופו היה עשוי לחזק את הרשימה בקרב מצביעי ימין שאינם מזוהים באופן מלא עם נתניהו, ולהחזיר מצביעים שהתלבטו בין הליכוד לבין מפלגות ממלכתיות יותר.
עבור מפלגות בהובלת בנט או איזנקוט, דנילוביץ׳ יכול היה להעניק ניסיון ניהולי, זיהוי עמוק עם הדרום ויכולת לפנות גם לקהל מסורתי וימני שאינו נוטה באופן טבעי למפלגות מרכז.

מה כולם מזהים ברוביק?

דנילוביץ׳ מחזיק בפרופיל פוליטי שכמעט אינו קיים כיום במערכת הארצית. הוא צמח במפלגת העבודה, אך התרחק ממנה לאורך השנים והבהיר כי עמדותיו השתנו. במקביל, הוא לא הצטרף למפלגה אחרת ושמר על עצמאות פוליטית.
בבאר שבע הוא זוכה במשך שנים לתמיכה רחבה שחוצה מחנות ומפלגות. גם מצביעי ליכוד, גם אנשי מרכז וגם תושבים שאינם מזוהים פוליטית רואים בו מנהיג מקומי ולא נציג של מחנה מסוים.
לכך מצטרפים 18 שנות ניסיון בראשות אחת הערים הגדולות בישראל, היכרות עמוקה עם עבודת הממשלה ותדמית ציבורית המזוהה עם ממלכתיות, ניהול וקריאה לאחדות.
מבחינת ראשי המפלגות, מדובר במועמד שמגיע עם כוח פוליטי משלו, בלי להיות מזוהה עם המאבקים הפנימיים, המחנות והיריבויות שכבר קיימים בתוך המערכת הארצית.

ארבע פניות, אותה תשובה

בפועל, מדובר בארבעה ניסיונות פוליטיים משמעותיים: שתי פניות של נתניהו, פנייה מבנט ופנייה מאיזנקוט. עד כה, התשובה של דנילוביץ׳ לכולן הייתה זהה.
ראש העיר חזר והבהיר לאורך השנים כי באר שבע והנגב הם מפעל חייו. גם כאשר הוצעו לו מקום גבוה ברשימה ואפשרות לתפקיד שר, הוא בחר להישאר בתפקידו המקומי.
הסירובים החוזרים מחזקים את אמינותו בקרב תושבי באר שבע, אך במקביל הם אינם מעלימים את השאלה לגבי עתידו. להפך, ככל שמספר ההצעות גדל, כך מתחזק מעמדו כמועמד טבעי להשתלבות עתידית בהנהגה הלאומית.

הסירוב הנוכחי אינו בהכרח סוף פסוק

החלטתו של דנילוביץ׳ להישאר בבאר שבע ברורה. הוא אינו מצטרף כעת לליכוד ואינו עוזב את העירייה לטובת מערכת הבחירות הנוכחית.
עם זאת, סירוב להצעה מסוימת ובעיתוי מסוים אינו בהכרח סירוב עקרוני לפוליטיקה הארצית. מעבר כזה מחייב את דנילוביץ׳ לוותר על עצמאותו הפוליטית, להזדהות עם מפלגה ולהיכנס למערכת מקוטבת שבה כל החלטה הופכת למאבק מחנאי.
גם העיתוי משמעותי. מעבר ישיר מראשות העיר אל רשימה מפלגתית לפני בחירות עלול להיתפס כעזיבת באר שבע לטובת קריירה אישית. לעומת זאת, כניסה לזירה הארצית לאחר השלמת פרק משמעותי בעירייה עשויה לקבל משמעות ציבורית שונה לחלוטין.

נתניהו סימן את הכיוון

הפנייה השנייה מצד נתניהו אינה רק ניסיון לגייס שם מוכר לרשימת הליכוד. היא מסמנת כי ראש הממשלה רואה בדנילוביץ׳ דמות בעלת משקל ארצי, המסוגלת למשוך קולות ולחזק את תדמיתה הממלכתית של המפלגה.
גם הפניות מצד בנט ואיזנקוט ממחישות כי ההערכה כלפי דנילוביץ׳ אינה מוגבלת למחנה אחד. משמאלו של הליכוד ומימינו של המרכז רואים בו מועמד שיכול לחבר בין קהלים ולדבר בשפה שאינה מפלגתית לחלוטין.
נכון לעכשיו, רוביק דנילוביץ׳ נשאר בבאר שבע. אבל אחרי ארבע פניות ממנהיגים שרואים בעצמם מועמדים לראשות הממשלה, ואחרי בדיקות שהציגו אותו כשובר שוויון, נדמה שהשאלה כבר אינה אם שמו נמצא על מפת הפוליטיקה הארצית.

השאלה היא מתי, באיזו מסגרת ובאילו תנאים הוא יהיה מוכן לעשות את הצעד.

הפוליטיקה הארצית אכזרית - ואין בה דקה אחת של חסד או רחמים
ויש אולי היבט נוסף שצריך לתת עליו את הדעת: הפוליטיקה הארצית אינה דומה כלל למקומית. בישראל 2026  היא מאוד אכזרית, אין בה לא רחמים ולא ימי חסד, לא סבלנות או סובלנות ולמרבה הצער, גם לא ראיה לטווח ארוך. 
אין בה חברים לדרך או חברים בכלל. הפריפריה לא מעניינת אותה. מעניינים אותה מוקדי הכוח והשיברים הכלכליים.
זוכרים את אבישי ברוורמן? פרופסור, נשיא אוניברסיטת בן גוריון, כלכלן בכיר, דמות מוערכת בארץ ובעולם. כל אלה לא עזרו לו ולמפלגתו, מפלגת העבודה, שכמעט נעלמה מהמפה. 
תשאלו באר שבעי בשנות העשרים אודותיו - וספק אם יידע במי מדובר. שוב, איש אקדמיה משכמו ומעלה, שנבלע בין מאבקי הכוח והביקורת חסרת הפשרות, לא אחת מוצדקת. האם שינה את באר שבע מהכנסת? ספק גדול. 
דנילוביץ' עלול לגלות את זה מהר מאוד: חברים למליאה שלא יפרגנו ותקשורת ארצית שתעבור מהר מאוד למצב ביקורת.
ראש עיר בנגב הוא דבר אחד. חבר כנסת או שר בכיר זה משחק אחר לגמרי ובפוליטיקה הישראלית של 2026, כדי לשרוד צריך מידה לא מבוטלת של כוחנות, חיבור לקליקות, כדאיניקיות ולא אחת, לשכוח מאיפה באת על מנת לכוון לאן אתה הולך. מעציב מאוד אבל נכון. מהכיסא בכנסת שוכחים מהר מאוד את הבית.