הלב בנתיבות, הראש בירושלים: הנערה שעזבה את הבית בשביל מצוינות

בגיל שבו רוב בני הנוער עוד מתרגלים לתיכון, לחברים ולשגרה הביתית, נעמה ברששת מנתיבות קיבלה החלטה שלא הרבה מבוגרים היו עומדים בה בקלות: לעזוב את הבית, את המשפחה, את החברים ואת העיר שבה גדלה, ולעבור לפנימייה בירושלים.
נעמה, בת 15, סיימה השנה את כיתה י' בתיכון 'יאסא' בירושלים, אחד ממוסדות המצוינות המוכרים בישראל. כדי ללמוד פילוסופיה, היסטוריה ומדעי הרוח ברמה גבוהה, היא עזבה את נתיבות כבר בגיל 14 ועברה למסגרת רחוקה, תובענית ומאתגרת, כשהיא חוזרת הביתה רק פעם בשבועיים.

הסיפור שלה אינו רק סיפור אישי על נערה מוכשרת אחת. הוא מספר את הסיפור הרחב יותר של ילדי הדרום, אלה שמבקשים ללמוד, להעמיק, להצטיין ולפגוש עולמות גדולים, גם כאשר הדרך לשם עוברת בתחנת רכבת, אוטובוסים, געגועים ופנימייה רחוקה מהבית.

'חשבתי שיהיה ממש לא קל, וברור שבהתחלה מתגעגעים', מספרת נעמה. 'אבל זו חוויה של לגלות עולמות ואנשים מכל הארץ שלא חשבתי שאכיר. הלימודים עמוסים, אבל אני לומדת דברים שאני אוהבת'.
במשפט אחד היא מצליחה לתאר את המתח שבו חיים תלמידים מצטיינים מהפריפריה: מצד אחד, געגוע לבית ולמשפחה; מצד שני, תשוקה לידע, לסקרנות, לאתגר אינטלקטואלי ולמפגש עם תלמידים מכל הארץ. עבור נעמה, הבחירה הייתה ברורה, גם אם לא פשוטה.
ב'יאסא' בירושלים היא מצאה מרחב לימודי אחר: כזה שמאפשר לה לשאול שאלות גדולות, להעמיק בתחומי דעת שאינם תמיד נמצאים במרכז סדר היום הבית-ספרי הרגיל, ולבנות לעצמה אופק רחב יותר. אבל מאחורי ההזדמנות הגדולה מסתתר גם מחיר אישי לא קטן.
'אנחנו קבוצה קטנה של דרומיים בירושלים', היא מספרת. 'לא פשוט לגור כל כך רחוק מהבית'.
המשפט הזה חושף שכבה שלמה שלא תמיד מדברים עליה. כדי לקבל חינוך למצוינות, ילדים מהדרום נדרשים לא פעם למאמץ כפול: לא רק להצטיין בלימודים, אלא גם להתמודד עם מרחק, געגוע, ניתוק מהסביבה הטבעית והצורך להתבגר מהר. הם לא רק תלמידים מחוננים או מצטיינים. הם גם צעירים שנושאים על גבם את הפער בין מרכז לפריפריה.

נעמה אינה מציגה את הבחירה שלה כקורבן, אלא כהזדמנות. היא מדברת על הלימודים בהתלהבות, על האנשים שפגשה, על העולמות שנפתחו בפניה ועל החלומות שהחלו לקבל צורה. היא שואפת להשתלב בעתיד באקדמיה, במחקר היסטורי וארכאולוגי, ובמקביל נמשכת גם לעולמות הבימוי וההפקה.

'החלום הוא להסתכל אחורה ולהיות שמחה ממה שעשיתי', היא אומרת. 'אני בדרך לשם'.
דווקא עכשיו, הסיפור האישי של נעמה מקבל משמעות רחבה הרבה יותר. רשת 'יאסא', המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, בראשות ד"ר עליזה בלוך, יחד עם משרד החינוך מחוז דרום ועיריית נתיבות, מקדמים בימים אלה את הקמת 'יאסא נגב' בנתיבות. מדובר בתיכון למצטיינים ולמחוננים, שיפעל החל מכיתה ט', עם מערך הסעות ואפשרות לפנימייה באשל הנשיא.

עבור נתיבות והנגב כולו, זו אינה עוד מסגרת חינוכית. זו בשורה. מוסד כזה מבקש לומר לתלמידים מצטיינים בדרום כי הם אינם חייבים לעזוב את הבית כדי להגיע למצוינות. הם לא צריכים לבחור בין המשפחה לבין השכלה גבוהה, בין העיר שלהם לבין חלום גדול, בין שייכות מקומית לבין שאיפה ארצית.
כששואלים את נעמה מה היה קורה אם סניף כזה היה קיים בנתיבות כשהיא נדרשה לבחור, התשובה שלה ברורה: 'אם היה סניף בנתיבות קרוב לבית, כנראה הייתי לומדת שם ולא בירושלים. זו הזדמנות מעולה לציבור בנגב שלא יכול להגיע רחוק כל כך. זה יהיה שינוי מטורף לעיר, העיר תצמח ברמות בזכות הבוגרים שלה. מוסד כזה פשוט ישפר כאן הכל'.

בדברים של נעמה יש הרבה מעבר להתרגשות של תלמידה. יש בהם אבחנה מדויקת על כוחו של חינוך איכותי לשנות עיר. מוסד מצוינות אינו משפיע רק על מי שלומדים בו. הוא משפיע על האחים הקטנים שלהם, על ההורים, על מערכת החינוך המקומית, על תחושת המסוגלות העירונית ועל הדרך שבה ילדים בדרום מדמיינים את העתיד שלהם.
נתיבות, עיר שנמצאת בעיצומו של תהליך צמיחה משמעותי, יכולה להפוך באמצעות מהלך כזה למוקד חינוכי אזורי. לא רק עיר שממנה יוצאים תלמידים מצטיינים למרכז, אלא עיר שאליה מגיעה מצוינות, נשארת בה, גדלה מתוכה ומחזירה לה כוח.
הסיפור של נעמה ברששת מוכיח שהצמא הזה כבר קיים. הילדים כאן רוצים יותר. הם מוכנים להשקיע, להתאמץ, להתמודד עם עומס לימודי ולפתוח לעצמם דלתות לעולמות חדשים. השאלה היא האם המדינה ומערכת החינוך יודעות להציב את הדלתות האלה קרוב יותר לבית.
פתיחת 'יאסא נגב' בנתיבות עשויה להיות אחת התשובות החשובות לשאלה הזו. אם עד היום תלמידים כמו נעמה נדרשו לעבור לירושלים כדי ללמוד במסגרת כזו, כעת המצוינות מתחילה לעשות את הדרך ההפוכה: מירושלים אל הנגב.
ובעבור נעמה, גם אם הלב נשאר בנתיבות והראש לומד בירושלים, הסיפור שלה כבר מסמן עבור תלמידי הדרום את האפשרות הבאה: לחלום רחוק, אבל לצמוח קרוב לבית.