סורוקה מחכה לשיקום, אופקים מקבלת אישורים לחדרי ניתוח: הדרום שוב נמדד לפי כוח פוליטי

בזמן שבבית החולים סורוקה בבאר שבע עדיין ממתינים לראות הזרמה ברורה של תקציבים לשיקום ותיקון נזקים שנגרמו במהלך המלחמה עם איראן, באופקים כבר חוגגים מהלך אחר לגמרי. 
ראש העיר איציק דנינו פרסם כי משרד הבריאות אישר הקמה של שני חדרי ניתוח מתקדמים במסגרת "בית חולים נגב" בעיר, בצעד שמוצג כקפיצת מדרגה אזורית. 
הפער הזה, בין מי שמחכה לתיקון תשתיות שנפגעו לבין מי שמקבל אישורים להרחבת שירותים, מחדד שוב את השאלה הישנה של הדרום: מי מתוקצב, מי נדחק הצידה, ומי משלם את המחיר בפועל.

לפי ההודעה שפורסמה בפוסט שראש עיריית אופקים העלה, לצד שני חדרי הניתוח מתוכננים גם מיון קדמי מתקדם ומערך מרפאות מומחים ושירותים משלימים, במתחם בהיקף של כ 6,000 מ"ר, ובשיתוף עם סורוקה. 
דנינו כתב כי מדובר ב"קפיצת מדרגה משמעותית בטיפול בתושבים שלנו כאן בעיר". 
באופקים מדגישים שזה חלק מתנופת פיתוח רחבה שמבססת את העיר כמרכז אזורי בתחבורה, חינוך, תעסוקה ותשתיות, כשהבריאות נמצאת בחזית.

אלא שכאן בדיוק נפתחת המחלוקת. אם "בית חולים נגב" נבנה בשיתוף עם סורוקה, וסורוקה הוא עדיין מרכז העל של הדרום לרפואה דחופה, 
טראומה ושירותים מורכבים, נשאלת השאלה איך נראה סדר העדיפויות של המדינה בשטח, ומה קורה כשמערכת הבריאות בדרום נדרשת גם לשקם נזקים, גם להגדיל קיבולת, וגם להתמודד עם מחסור כרוני בכוח אדם ומשאבים. 
במילים פשוטות, הדרום צריך גם וגם, אבל בפועל התחושה שעולה מהשטח היא שלא תמיד הוא מקבל את זה באותו קצב, ובאותה נחישות.

מעבר לרפואה, הסיפור הזה נוגע גם לפוליטיקה המקומית וליחסי הכוחות בין רשויות בדרום. 
נראה כי במהלכים של אופקים עוד סימן לכך שהעיר מבקשת לבדל את עצמה מעיר המטרופולין באר שבע ולהפוך ליעד עצמאי, גם בתעסוקה וגם בשירותים. 
לצד ההערכה להשקעה בשירותי בריאות לתושבי אופקים והסביבה, עולה ביקורת כלפי הממשלה על חלוקת משאבים שמצטיירת בעיני גורמים בדרום כלא מאוזנת. 
הטענה שמושמעת היא שכאשר ראש עיר מזוהה פוליטית עם הליכוד מפלגת השלטון, קל יותר להשיג תקציבים ותמיכה,
בעוד שבאר שבע, אף שרוב מצביעיה מזוהים עם הימין, מנוהלת על ידי ראש עיר שאינו מזוהה רשמית עם מפלגה, ולכן "לא נספרת" מספיק במוקדי ההחלטות בירושלים.

הביקורת הזו מתחברת לטענה רחבה יותר שמלווה את באר שבע כבר שנים, והיא היעדר הטבות מס משמעותיות שיכולות לשנות את כללי המשחק. 
בלי מנגנון שמחזק את עיר המטרופולין של הדרום ומאפשר לה להתחרות על משיכת אוכלוסייה חזקה ותעסוקה איכותית, נוצרת מציאות של קניבליזם בין הרשויות. 
כל עיר נלחמת על אותו נתח של תושבים חזקים, עסקים ומקומות עבודה, במקום שהממשלה תייצר תכנון אזורי שמוסיף עוגה לכולם. 
בתוך התמונה הזו עולה גם החשש מהגירה שלילית מבאר שבע, תהליך שעלול להחריף בשנה הקרובה אם הפערים בין העיר לבין רשויות סמוכות יעמיקו.

השאלה איננה אם אופקים ראויה לחיזוק בריאותי. 
ברור שכן. השאלה היא האם מדינת ישראל יודעת לנהל את הדרום כתפיסה אחת, שבה מרכז רפואי כמו סורוקה מקבל מענה מלא ומהיר לשיקום ולשדרוג, 
ובמקביל מוקמים שירותים משלימים שמקלים עומסים ומקצרים מרחקים. 
כל עוד התשובה נשארת לא ברורה, כל הודעה חגיגית על הקמת חדרי ניתוח במקום אחד תמשיך להיתפס, בצד השני של הכביש, כעוד תזכורת לכך שבדרום לא כולם מקבלים אותו יחס.