שליחות, שמחה וחסד: סיפור חייו של הלוחם ארי גולדברג ז''ל

שעות בודדות לפני שהיה אמור להשתחרר מצה״ל לאחר שירות צבאי מלא, נמצא הלוחם ארי גולדברג ז״ל ללא רוח חיים בביתו בדימונה. ארי, בן 23 במותו, היה חייל בודד ולוחם בחיל ההנדסה הקרבית, שעלה מארצות הברית לישראל מתוך תחושת שליחות עמוקה ורצון להגן על עמו וארצו.
מותו הטרגי הותיר את משפחתו, חבריו, חבריו לנשק והקהילות הרבות שהכירו אותו בארץ ובעולם המומים וכואבים. בראיון מיוחד מבקשת המשפחה להסיט את המבט מהנסיבות ולהתמקד באדם שמאחוריהן - ובדרך החיים שארי בחר: חיים של משמעות, נתינה, שמחה ואחריות.

בן של אור וגאווה

הוריו של ארי, אדם וחווה מוריה, מתארים בן יוצא דופן.
'הוא הביא אור וגאווה לבית', הם מספרים. כבר מגיל צעיר ניכרה בו תחושת אחריות עמוקה, לצד רגישות ויכולת לראות את האחר.
'הוא דאג שכולם ירגישו שייכים, הקשיב באמת ופעל תמיד מתוך אכפתיות - בבית, בקהילה ובכל מסגרת שבה היה'.

הרבה מעבר לאח גדול

אחיו זאב מספר כי ארי היה עבורו הרבה מעבר לאח.
'הוא היה מגן, חבר אמת ודוגמה אישית', הוא אומר. הקשר ביניהם היה כה עמוק, עד שזאב בחר להתגייס לצה״ל כדי לשרת לצדו.
'הוא הראה לי איך נראים חיים של שליחות וערכים - לא בדיבורים, אלא במעשים'.

שמחה מדבקת ואופטימיות גם ברגעים קשים

אחותו ציפורה מתארת את הצחוק של ארי ככזה שמילא כל חלל.
'הייתה לו יכולת להפוך רגעים פשוטים לשמחים', היא משתפת. גם בזמנים מאתגרים שמר על אופטימיות, שילב הומור ויצר סביבו תחושת חום אנושי וקרבה.

נתינה כדרך חיים

הוריו מספרים כי ידיו של ארי היו תמיד עסוקות בעשייה למען אחרים - בישול, תיקונים, גילוף בעץ ועזרה בכל שעה.
'הוא מעולם לא ביקש דבר בתמורה. וכשניסו להודות לו או להציע תשלום, הוא פשוט אמר: בשמחה'. עבורו, נתינה לא הייתה מחווה חד פעמית, אלא דרך חיים.

הבחירה לעלות לישראל

העלייה לישראל, מספרים הוריו, הייתה בחירה ערכית ומודעת. בשנת 2022 הגיע ארי לראשונה לישראל במסגרת שנת מכינה שכללה לימודים, התנדבות ועבודה חקלאית בנגב.
'ישראל הייתה המקום שבו הוא הרגיש חי באמת', הם אומרים. הקהילות, המדבר והעשייה המשותפת חיזקו בו תחושת שייכות, חוסן ושמחת חיים.

שירות צבאי כהגשמת חלום

אחיו זאב מוסיף כי השירות בצה״ל היה עבור ארי זכות והגשמת חלום.
'הוא לא ראה בזה חובה בלבד, אלא שליחות'. ארי שירת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, גדוד 603, ודיבר בגאווה על האחווה בין הלוחמים ועל תחושת האחריות.

ערכים שליוו אותו בכל דרך

נאמנות, אומץ, אחריות וטוב לב היו אבני היסוד בחייו של ארי, הן כלוחם והן כאדם. הוא חי על פי העיקרון של דן לכף זכות, האמין באדם ושאף לפעול ביושר ובגישה חיובית גם מול אתגרים.

חיבוק קהילתי בדימונה

בתוך האבל הכבד, מספרת המשפחה על חיבוק רחב ומשמעותי. לצד התמיכה מהמדינה ומהקהילות היהודיות בארץ ובעולם, הם מדגישים במיוחד את המעטפת הקהילתית של העיר דימונה.
'בימי השבעה וגם לאחר מכן הרגשנו שדימונה כולה עומדת לצידנו. זה נתן לנו כוח יום יום'.

קריאה לאחריות וכבוד

בהתייחסות לשיח הציבורי, מבקשים ההורים להבהיר כי החקירה הרשמית קבעה שמדובר בתאונה טראגית.
'העיסוק בפרטים אינו הדרך לזכור את ארי', הם מדגישים, 'אלא ההתמקדות בדרך שבה חי'.

המסר לדור הצעיר

את דבריהם חותמים בני המשפחה במסר ברור: לחיות עם שליחות, לבנות קהילה, לא לפחד לתת את הלב ולזכור שאף אחד לא באמת לבד. את זכרו של ארי ניתן לכבד באמצעות חסד, התנדבות, אחדות ושמחה - בדיוק כפי שהוא עצמו בחר לחיות.