להתראות תקשורת חופשית, שלום רפורמת קרעי

המאבק סביב “חוק התקשורת” של שר התקשורת שלמה קרעי הולך ומתעצם, ומעורר היום יותר מתמיד שאלות כבדות לגבי חופש העיתונות, עצמאות כלי התקשורת והיחסים בין הדרג הפוליטי לבין גופי הפיקוח. 
בשבועות האחרונים נרשם מהלך נוסף שמטלטל את המערכת: הכרזתו של שר הביטחון על כוונה לסגור את גלי צה״ל  תחנה ביטחונית-לאומית שפועלת מאז 1950  ולהעביר את תפקידיה לגוף תקשורת חדש או לזרוע דיגיטלית מצומצמת.

בישראל, בניגוד לדמוקרטיות כמו ארצות הברית, בריטניה או גרמניה, חופש העיתונות אינו מעוגן בחוק

למרות שהסגירה עדיין אינה סופית, ברור שמדובר בשינוי דרמטי בשוק התקשורת הישראלי. בתוך המהומה הזו, החוק שמקדם קרעי ממשיך לעבור שינויים, תיקונים ומשאים ומתנים - והוא מתקדם בתוך הכנסת בקצב מהיר, לעיתים ללא דיון ציבורי מספק.
לא רק גלי צה''ל בסכנת סגירה: הצעד הבא הוא פגיעה בשידורי התאגיד, שלא יוכל לשדר אקטואליה. פגיעה בחברות החדשות של הטלוויזיה המסחרית - ערוצים 12 ו-13 והטלת רגולציה על העיסוק בחדשות, כפי שהדבר נהוג בהונגריה כיום.
השליטה בתקשורת תעבור למנגנון פוליטי, שגם יקבע את התכנים. לא מן הנמנע, שבדומה למדינות אחרות, הרגולציה תעבור גם לנאמר ברשתות החברתיות.
בישראל, בניגוד לדמוקרטיות כמו ארצות הברית, בריטניה או גרמניה, חופש העיתונות אינו מעוגן בחוק. חופש העיתונות בישראל נסמך על חוק כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד. אלא שהמהפכה המשפטית מבקשת להעניק לכנסת יכולת עקיפה (OVERRIDE) של חוקי יסוד והפיכתם של אלה לחוק רגיל, שניתן לבטל במקרה הצורך.
בכל הקשור למידת חופש העיתונות כיום, מצבה של ישראל רע: היא מדורגת במקום ה-117 (מתוך 170), הרבה מתחת להונגריה (מקום 68), ואפילו ממונגוליה ודרום סודן. בשנה האחרונה, בעקבות ההתקפות על התקשורת, הפגיעה בעבודה העיתונאית ובחופש הביטוי, ישראל ירדה 18 מקומות בהשוואה ל-2024. 
מדובר בדירוג של ארגון ‘עיתונאים ללא גבולות’, הבוחן שורה ארוכה של מדדים.

רגולציה על מה נכתב, מה נאמר ובעיקר - מי יאמר את הדברים
השר שלמה קרעי מציג את החוק כרפורמה שפותחת את השוק לתחרות, מחלישה את המונופולים ומגינה על הציבור מהטיות פוליטיות. בפועל, גורמי מקצוע בכנסת ובשוק התקשורת מעריכים שהמהלך מעניק לשר יכולות שליטה נרחבות יותר מאי פעם  החל במינוי רגולטורים, דרך קביעת קנסות ותקנות תוכן, ועד יכולת השפעה ישירה על גופי שידור מרכזיים.
במרכז הביקורת עומדת הטענה כי קרעי מבקש למזג סמכויות שהיו עד היום בידי רשות התקשורת, מועצת הכבלים והלוויין, והרשות השנייה ולהעבירן לגוף אחד שמינוייו תלויים בשר. מומחים מזהירים שהמשמעות היא כפופה ישירה של התקשורת לשיקולים פוליטיים.
נוסף לכך, גורמים פוליטיים בכירים מספרים מאחורי הקלעים כי קרעי מצהיר בשיחות סגורות שהוא רואה בתקשורת “זירה שיש לשנות מן היסוד”, וכי מבחינתו “הקטנת כוחם של גופי התקשורת הקיימים היא חלק מהמשימה”.

פוליטיקאים לא אוהבים תקשורת חוקרת וסאטירה, דורשים דיווחים פטריוטיים
המציאות הישראלית מורכבת ורוויית מתחים - ברמה הארצית והמקומית כאחד. כשהדברים הם בבחינת ‘רחוקים מהעין’ קל מאוד לעגל בהם פינות. זכותו של הציבור לדעת מה מתרחש ליד הבית שלו, ללא מורא וללא משוא פנים, לטוב או לרע. ברגע שמידע, מאומת כמובן, מגיע לידיו של העיתונאי, הוא כבר אינה רכוש לא שלו, לא של המו''ל ולא של הפוליטיקאי. המידע הוא רכוש הציבור. כך זה במדינות מתוקנות, בהן הדבר מעוגן בחוקה.
בארצות הברית הגנת חופש העיתונות מופיעה מפורשות בתיקון הראשון לחוקה: ''הקונגרס לא יחוקק חוק... המצמצם את חופש הדיבור או את חופש העיתון''. זהו אחד העיגונים החזקים ביותר בעולם.
בגרמניה חוק היסוד הגרמני (Grundgesetz) קובע: ''חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש לדווח באמצעות שידור ובאמצעות סרטים מובטחים''. זה עיגון חוקתי ברור ומפורש.
בצרפת, הצהרת זכויות האדם והאזרח מ-1789, שהיא חלק מהמסמכים החוקתיים בצרפת, קובעת ש''חופש הדעות והבעתן הוא אחד הזכויות היקרות ביותר'' וממנה נגזר גם חופש העיתונות.
בקנדה, האמנה הקנדית לזכויות ולחירויות (Charter of Rights and Freedoms) קובעת במפורש חופש ביטוי וחופש העיתונות כזכויות חוקתיות.
באיטליה, החוקה האיטלקית קובעת ש''העיתונות אינה נתונה לצנזורה'' מלבד מגבלות צרות מאוד בחוק.

בישראל, לעומת זאת, ההגנה היא בעיקר פסיקתית ונשענת על פרשנות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולא על סעיף מפורש ומוגדר. על סמך המצב הדברים הזה, מצב התקשורת החופשית בישראל הלך והורע. ההתערבות השלטונית הפכה בוטה וכוחנית יותר. עיותנאים מסכנים את עצמם, פשוטו כמשמעו, על מנת להביא את המידע.
הדרישה מצד גורמי שלטון היא לא לדווח, אלא לעשות ‘תקשורת פטריוטית’, ‘דיווחים רגועים’, ‘להדהד מסרים’ ובעיקר - לא לשקף את התמונה כולה. התמונה בישראל לא קלה והופך להיות קשה לשקף אותה - ברמה המקומית והארצית כאחד. 
הקצינו הדברים עד כדי כך, שצוותי תקשורת הותקפו, עיתונאים אוימו בין אם פיזית או על ידי תביעות השתקה, סנקציות כלכליות או איומים ממש. לחלק מהעיתונאים הוצמדה אבטחה, דבר שלא היה מוכר בישראל. זאת ועוד: התקשורת המודפסת עומדת באתגרים קשים, כאשר יש ערים בישראל אשר בתחומן למשל אסור להפיץ את עיתון ‘’הארץ''.  תחנת גלי צה''ל כונתה על ידי פעילים פוליטיים ‘’אלגז'ירה'' - רק משום שזו נתונת ביטוי לכלל הקולות והדיעות, כפי שעתונות צריכה לנהוג. גם התאגיד, המקיים איזון דיעות וקולות, מותקף ויש מי שחולמים לסגור אותו - או לפחות את מחלקת החדשות.

בכל הקשור למידת חופש העיתונות כיום, מצבה של ישראל רע: היא מדורגת במקום ה-117 (מתוך 170), הרבה מתחת להונגריה (מקום 68), ואפילו ממונגוליה ודרום סודן

סגירת כלי תקשורת או השתקתם הפכה מצעד קיצוני - לדרישה שיגרתית
אם תוכנית שר הביטחון ישראל כ''ץ תצא לפועל, יסגרו גלי צה''ל וגלגלצ בעוד כשלושה חודשים. גלי צה''ל ותחנת הבת גלגלצ הינן תחנות מצויינות, שהצמיחו חלק מטובי העיתונאים בישראל ומהשדרנים הבולטים. גלי צה''ל לא לבד: צל כבד מאיים על השידור הציבורי, אשר הקואליציה הנוכחית מבקשת ליטול ממנו את היכולת לעסוק באקטואליה וחדשות. 
אם בעבר סגירת כלי תקשורת עוררה סערה, באווירה הציבורית היום התחושה היא ‘מצויין, דפקנו אותם’. ‘אותם’ זה ציבור של אנשי תקשורת שעושים עבודתם בתנאים ההולכים והופכים קשים, תחת איומים הולכים וגוברים, ככל שמעמיקות החשיפות שלהם. 
ברפורמה הנוכחית, שכביכול מיטיבה עם הצרכן, הממשלה תתערב בתכנים בצורה גסה יותר, תחת המטריה של ‘רגולציה’. יהיו יותר ערוצים, אך מפוקחים ומוחלשים כלכלית - כאשר השאלה הגדולה היא התוכן ומה יקרה למי שלא יצייתו למגבלות התוכן החדשות.